משנה ותחילת הגמרא

שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו: למלכותו השיבו, ולא לחיי העולם הבא השיבו.

חכמים שחלקו על רבי יהודה חידשו חידוש גדול. יתכן שלמלך בישראל לא יהיה חלק לעולם הבא. מלך שייך למדרגת מלכות שמים. וקשה להבין איך יחד עם שייכות זו הוא יכול לנתק את הקשר שלו למעלה[1].

מלכות אינה רק שררה או תפקיד. מלכות היא מדרגה. מלכות ישראל קשורה למלכות שמים. אם השיבו את מנשה למלכותו חייב להיות שהוא שייך במלואו לאותה מדרגה של מלכות.

ארבעה הדיוטות – בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי.

בארבעה הדיוטות נכללו שלשה מישראל ובלעם. על בלעם נאמר 'יודע דעת עליון'. הוא נביא אלוקים כמו משה רבינו. אעפי"כ ה'דעת עליון' אינה מביאה אותו לחיי העולם הבא, כי היא אינה מתגלית כאן בעולם. הקדושה שהוא השיג לא נחתה עד למטה ולא קידשה אותו. היה חסר לו ה'לעולם יירשו ארץ'.

גמרא. וכל כך למה? תנא: הוא כפר בתחיית המתים – לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.

מבואר כאן שיש מידה כנגד מידה גם לגבי עולם הבא. גם בהנהגה שמצידו ית', (בלשון רמח"ל ב'דעת תבונות': לא רק בתגובה של הנהגת המשפט אלא גם בהנהגת הייחוד). זה תימה. הלא לכאורה הנהגה גבוהה זו תלויה כל כולה ברצונו ית' ואינה מושפעת ממעשינו.

נראה שה'מידה כנגד מידה' המבוארת כאן שונה באמת מ'מידה כנגד מידה' המוזכרת בשאר מקומות. כדי שהקדושה המגיעה מצידו ית' תכנס אלינו, צריך שהכלי יהיה מוכן לכך. וכשאדם כופר בתחיית המתים הוא אינו מאפשר לקדושה הזו להיכנס ולהחיות אותו. תחיית המתים היא מדרגה עליונה שאמנם קיימת בעצמה ואינה נוצרת כתגובה למעשי האדם. אולם אעפי"כ היא אינה משפיעה עליו וחודרת בתוכו אם הוא אינו ראוי, אם הכלי אינו ראוי.

[1] סתירה כעין זו מצאנו ברוקח לגבי אליהו הנביא. הוא מבאר שהקב"ה העלה את אליהו לשמים עם רכב וסוסי אש כדי להודיע שהוא אינו חייב כרת על כך שהקריב קדשים בחוץ בהר הכרמל. הלא ירדה אש מן השמים וליחכה את הקרבן, האש ריפאה את המזבח והראתה לכלל ישראל כולו שיש קדושה גם בחוץ, גם בכלים החיצוניים. ואעפי"כ עדיין היה מקום לחייב את אליהו הנביא כרת על כך.