מאי בלאדן בן בלאדן? – אמרי: בלאדן מלכא הוה, ואישתני אפיה והוה כי דכלבא, הוה יתיב בריה על מלכותא. כי הוה כתיב – הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה בלאדן מלכא. היינו דכתיב בן יכבד אב ועבד אדניו.
כלב הוא החיה הקולטת יותר מכל חיה אחרת רמזים של שפת בני אדם, היא יוצרת קשרים דו סטריים עם אדם. לכן יש לו שייכות לצורת אדם אבל בצורה מעוותת, וכשאדם מתעוות הוא מקבל פנים של כלב.
מאי בלאדן בן בלאדן? – אמרי: בלאדן מלכא הוה, ואישתני אפיה והוה כי דכלבא, הוה יתיב בריה על מלכותא. כי הוה כתיב – הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה בלאדן מלכא. היינו דכתיב בן יכבד אב ועבד אדניו.
כלב הוא החיה הקולטת יותר מכל חיה אחרת רמזים של שפת בני אדם, היא יוצרת קשרים דו סטריים עם אדם. לכן יש לו שייכות לצורת אדם אבל בצורה מעוותת, וכשאדם מתעוות הוא מקבל פנים של כלב.
הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא. אדליק ביה נורא, גבה היכלא. דרכו ביה מן שמיא, שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה.
מצד שורת הדין אין לנבוזראדן גישה להיכל. קדושת בית המקדש מונעת ממנו להזיק להיכל, אלא שאחר כך נגזר משמים להוריד את ההיכל למטה. ועיין ברמ"ע מפאנו (מאמר חיקור דין, א, כז) שנבוזראדן לא הדליק את ההיכל.
קא זיחא דעתיה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת. שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, חטים לא נאמר. אלא קמח.
רשעים בחייהם קרויים מתים כי רוחניותם כבר הסתלקה, נשמתם הסתלקה. כבר בחייהם ה'צלם אלקים' אינו קיים. זה אחד הדברים הנוראים שיש בעולם. אפשר שאדם או עם שלם חיים בעולם, כלפי חוץ אין הפרש בינם לבין אחרים, אך אין בתוכם שום פנימיות, שום חיות. בדרך כלל הפנימיות והחיצוניות בעולם מקבילים זה לזה, וכשאין פנימיות גם החיצוניות נאבדת, אולם לפעמים הפנימיות מסתלקת והחיצוניות נשארת.
אעפי"כ שנבוזראדן טחן קמח טעון, דוד התפלל 'יוודע כמביא למעלה גו', כלומר שיחשב לו כאילו הוא החריב את בית המקדש ולא רק טחן קמח טחון. אולי אפשר להחשיב שהוא החריב, כי בחיצוניות כך זה היה נראה. בפועל הוא עשה חילול ה'.
חזא דמיה דזכריה דהוה קא רתח. אמר להו: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים הוא דאישתפיך.
כלל ישראל הרגו את הנביא, את הכהן שלהם, אך החיות שלו נשארה שפוכה בחוץ. הגוף בטל ונשארה על הרצפה חיות ללא גוף. אך הכהנים ניסו להעלים את הענין ולומר לנבוזראדן שזו החיות של הזבחים שגם היא חיות של קדושה ולכן הדם אינו שוקע מיד.
קרב לגביה, אמר: זכריה, זכריה! טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאיקטלינהו לכולהו? מיד נח.
כאן רואים ציור נפלא להבדל בין תפיסת הדעת של גוי לתפיסת הדעת של יהודי. נבוזראדן רצה להשקיט את דמו של זכריה בכך שהוא יקיים את נבואתו, אולם זה לא הועיל. הוא לא הבין שנביא המתנבא רעה על כלל ישראל אינו רוצה להיות צודק, אינו רוצה שתתקיים נבואתו. הנביא רוצה את קיום כלל ישראל. רק אחרי שנבוזראדן ראה שקיום הנבואה אינו עוזר להשקיט את הדם, הוא הבין שזכריה רוצה את הקיום של כלל ישראל ותו לא, ולכן הוא התגייר.
הרהר תשובה בדעתיה. אמר: מה הם שלא איבדו אלא נפש אחת – כך, ההוא גברא מה תיהוי עליה?
עכשיו הוא הבין שכלל ישראל הרגו את הנביא כדי לבטל את נבואתו. (כמו יונה שברח כדי לבטל את נבואתו). הם רצו לחיות עם הקב"ה רק בצד הטוב ולברוח מהאפשרות שהקב"ה ימסור אותם ביד הרע. ואילו הוא עצמו לא רק שלא ברח מהצד הזה, אלא הוא היה המוציא לפועל של הצד הזה, הוא הרג על אותה נבואה רעה, כדי לקיים את נבואת זכריה, תשעים וארבע ריבוא. ממילא פשוט שענשו יהיה גדול פי כמה וכמה מהם שהרגו איש אחד, נביא אחד כדי לבטל את אותו צד רע.
ערק, שדר פורטיתא לביתיה, ואיתגייר.
הוא כתב צוואה לביתו ומת. הגיור שלו חייב את מיתתו כמו ר"א בן דורדיא, שכשהוא עשה תשובה הוא היה חייב למות. הם היו כל כך דבוקים ברע עד שהניתוק מהעבירה חייב גם ניתוק מהגוף. לא היתה להם אפשרות להמשיך לחיות בעולם. אלא שר"א בן דורדיא הניח ראשו בין רגליו וחזר לשורשו העליון, היה לו שורש של קדושה. אולם נבוזראדן אינו יכול לחזור לשורשו, אין לו שורש של קדושה, לכן הוא היה רק צריך למות בפועל.
תנו רבנן: נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו – שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה? היינו דכתיב רפינו את בבל ולא נרפתה. עולא אמר: זה נבוכדנצר.
חילול ה' נמדד בחיצוניות, איך מתבטא כבוד ה' בעולם המעשה, וזה יסוד הויכוח בין הקב"ה למלאכי השרת. מצד פנימיות ההנהגה, מצד החשבונות הפנימיים של הקב"ה, היה צד להכניס את זרעו של נבוכדנצר תחת כנפי השכינה, כי היתה בו נקודה של קדושה. אולם מלאכי השרת העומדים בחיצוניות העולמות טענו שצריך להתחשב גם בחילול ה' הנעשה בחיצוניות העולם. (גם מצוות קידוש ה' היא להראות ולהבליט כלפי חוץ שאני מעדיף עסק עם תורה ומצוות מעל כל העסקים. לא כפי שחושבים שקידוש ה' הוא שאני אהיה נחמד, שדעתי תהיה מעורבת עם הבריות ולאנשים לא תהיה טענה עלי. עיי' ב'אור ישראל' מכתב יג'.)
יש להעיר כאן על נקודה חשובה. רואים בגמ' שמנבוזראדן קיבלו גרים ומנבוכדנצר לא קיבלו. הרשעות של החורבן מתייחסת לנבוכדנצר. הפעולה מתייחסת יותר לשולח מאשר לשליח.