תנו רבנן: נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו – שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה? היינו דכתיב רפינו את בבל ולא נרפתה. עולא אמר: זה נבוכדנצר.
חילול ה' נמדד בחיצוניות, איך מתבטא כבוד ה' בעולם המעשה, וזה יסוד הויכוח בין הקב"ה למלאכי השרת. מצד פנימיות ההנהגה, מצד החשבונות הפנימיים של הקב"ה, היה צד להכניס את זרעו של נבוכדנצר תחת כנפי השכינה, כי היתה בו נקודה של קדושה. אולם מלאכי השרת העומדים בחיצוניות העולמות טענו שצריך להתחשב גם בחילול ה' הנעשה בחיצוניות העולם. (גם מצוות קידוש ה' היא להראות ולהבליט כלפי חוץ שאני מעדיף עסק עם תורה ומצוות מעל כל העסקים. לא כפי שחושבים שקידוש ה' הוא שאני אהיה נחמד, שדעתי תהיה מעורבת עם הבריות ולאנשים לא תהיה טענה עלי. עיי' ב'אור ישראל' מכתב יג'.)
יש להעיר כאן על נקודה חשובה. רואים בגמ' שמנבוזראדן קיבלו גרים ומנבוכדנצר לא קיבלו. הרשעות של החורבן מתייחסת לנבוכדנצר. הפעולה מתייחסת יותר לשולח מאשר לשליח.
אמר עולא: עמון ומואב שיבבי בישי דירושלם הוו, כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם, שלחו לנבוכדנצר: פוק ותא. אמר: מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי. שלחו ליה: כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק. ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' איש מלחמה.
'ה' איש מלחמה' פירושו שהוא יכול להוציא את הרצון שלו נגד כל המעכבים. אך כאן 'אין האיש בביתו', כביכול כח זה אינו קיים כעת, הקב"ה אינו יכול להוציא את רצונו אם יהיו עיכובים כנגדו.
שלח להו: בקריבא הוא, ואתי. שלחו ליה, הלך בדרך מרחוק,
משמעו של 'בקריבא הוא ואתי' הוא כמו מקיף קרוב, יש עדיין רושם ויכול לחזור. אך 'הלך בדרך מרחוק' הוא מקיף מרחוק. אין עתה חשבון של הבו"ע להתחבר עם כלל ישראל.
שלח להו: אית להו צדיקי, דבעו רחמי ומייתו ליה. – שלחו ליה: צרור הכסף לקח בידו, ואין כסף אלא צדיקים, שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים.
כסף מלשון כיסופים. מלשון 'נכסף נכספתי'. צדיקים יכולים להגיע בתפילתם ובמעשיהם הטובים למקום שהוא מעבר להשגתם. כיסופים מבטאים געגוע לדבר שאינו שייך אלי. וצדיקים שייכים למקום שהם אינם שייכים אליו.
שלח להו: הדרי רשיעי בתשובה, ובעו רחמי, ומייתו ליה. שלחו ליה: כבר קבע להן זמן, שנאמר ליום הכסא יבא (לביתו) [ביתו] אין כסא אלא זמן, שנאמר בכסה ליום חגנו.
יש כאן חידוש שקביעות זמן גורמת שאי אפשר לחזור בתשובה. אחרי שנגזר על האדם לעבור תהליך של תיקון החטא, אין בכחה של תשובה לשנות את התהליך. יתכן שזה הפשט במעפילים, הם עשו חרטה וידוי וקבלה לעתיד ואעפי"כ לא נתקבלה תשובתם בגלל שנגזרה גזירה. (הגמ' אמרה חידוש זה רק לגבי תשובת הרשעים, משמע שצדיקים יכולים להפר את הגזירה גם אם כבר נגזרה.)
שלח להו: אי אתינא – לית לי דוכתא דיתיבנא ביה. – שלחו ליה: קברות שלהם מעולין מפלטירין שלך, דכתיב בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם.
אין הכוונה שיש לקברי מלכי ישראל אוהלים רחבי ידיים. נראה שכתוב כאן דבר עמוק. כל מלך או עם, כל תרבות בעולם, בונה בניינים רבי רושם או עושה מעשים מיוחדים כדי להתמודד עם המוות, כדי שהמוות לא יכלה אותה. בתרבות הגויים חיי המעשה מושפעים משיקולים של המוות. אדם עובד כל חייו כדי שיישאר משהו בעולם אחריו.
עמון ומואב אמרו לנ"נ כך. קברותיהם של מלכי ישראל הם התמודדות עם המוות בצורה הרבה יותר טובה מאשר הפלטרין שלך. דוד המלך אינו מת, הוא חי בתהילים. הרמב"ם אינו קבור, הוא חי ב'יד החזקה'. אצלנו לא יוצרים בנין או חפץ כדי לשרוד אחרי המוות. יש לנו דברים חיים שמתפתחים הלאה והלאה מדור לדור. (אחד מגדולי הדור שעבר העיר שהדת היחידה שבה כהן הדת צריך לצאת כשאדם גוסס, היא היהדות. בכל הדתות והתרבויות מקומו של הכומר הוא ליד המת דווקא.)
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי? – אמר ליה: מאן בר נפלי? – אמר ליה: משיח. – משיח בר נפלי קרית ליה? – אמר ליה: אין, דכתיב ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת.
משיח נקרא 'בר נפלי' משום שאין לו בעצם אפשרות לחיות בעולם, אין לו מציאות קבועה בעולם. נשמתו של משיח היא כמו נפל. רוצה לחיות אבל לא מסוגל. הנשמה הזו מתקנת אחר כך את כל העולם כולו, אבל המהות של המשיח היא: רוצה לבא ואינו מצליח כי העולם לא ראוי ואינו מתאים לו.