מעשיו מרובים מחכמתו – עומק חכמת התורה

חכמת התורה וחכמה יוונית

המשנה באבות כותבת (ג', ט') "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת." ממשנה זו אנו למדים על חשיבותו של המעשה ועל כך שצריך הוא להיות רב על החכמה – הרעיון. 

אך את היסודיות של מידה זו אנו מוצאים בדברי משנה נוספת בהמשך הפרק, שכותבת (אבות, ג', י"ז): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר"  והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב." אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר "והיה כעץ שתול  על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבוא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי".

נתבונן בדימוי שמדמה המשנה בין אדם אשר מעשיו מרובין על חכמתו – לאילן אשר שורשיו מרובין מענפיו. זהו דימוי שמעורר מחשבה ואפילו מעט חוסר הבנה, משום ששורשים הם המצמיחים את הענפים ואת הפירות, בעוד ה'מעשה' הוא תוצאה של הרעיון-חכמה, החכמה היא השורש אשר מצמיחה את המעשה בפועל. אם כן, כיצד הדימוי של המשנה עולה יפה?

התשובה לכך היא שהשאלה מקורה בטעות. 

אנו מבינים כי החכמה היא השורש בעוד המעשה צומח ממנו, אך האמת היא להפך – המעשים הם ההתחלה והשורש, כאשר מתוכם צומחים הרעיונות והחכמה. כך אנו מוצאים את כל הסוגיות בגמרא, אשר נבנות מתוך מקרים ולא מתוך עיקרון רעיוני שממנו נגזרים הפרטים. 

אומנם, כיום אנו לומדים באופן למדני אשר שם במרכז את ההגדרות והרעיון כשלעצמו, אך עלינו לזכור כי זהו מהלך שנעשה בשנים האחרונות ובמיוחד משיטת הלימוד שר' חיים הנחיל לנו. 

ואומנם אפשר לדון רבות כמה שיטה זו הצילה את כלל ישראל ואת לימוד התורה, אך אל לנו לשכוח את מקור הלימוד וכיצד הוא נוצר.

ואף אם בלימוד הדברים אכן כך, בעבודת ה' אסור לנו בשום אופן לעבוד באופן זה של חכמה הקודמת למעשה. בהעמקת הרעיון לא נבוא לכדי עבודת ה' ראויה, והדבר אף לא יביא אותנו למעשים ולהעמקה בהם. 

דווקא כשאנו מתחילים מהמעשה – מהמציאות כפי שהיא מתקיימת, נגיע להכרה עמוקה יותר בדרכי ה' ובעבודתו.

לדוגמא, אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות מנסים להיזכר האם בירכנו ברכה אחרונה או לאו, הדבר לא יקרה לנו בדרך כלל בברכה ראשונה. מדוע? 

הסיבה לכך היא משום שלהכניס דבר לפינו זהו גבול אותו אין סיכוי לחצות אם לא נעשה את מעשה הברכה, בעוד שלעובדת השביעה מהאוכל ולמעבר בין היותנו רעבים להיותנו שבעים לא נשים את ליבנו. כלומר:  ההבדל בין שימת הלב לברכה ראשונה לאחרונה נעוץ במציאות החיים שאת הרעב הראשוני אנו חשים ולשובע שבא בעקבות האוכל אנו לא שמים את ליבנו.  

וזהו הרי עיקר הברכה, לברך מתוך השביעה – "ואכלת, ושבעת וברכת". כשהברכה מגיעה בעקבות השביעה ובשימת לב אליה, היא מקבלת משמעות שונה ועמוקה יותר.

ידוע בשם ר' שלמה זלמן אוירבך, כי הסיבה לאכילת סופגנייה בחנוכה היא מחמת ברכת על המחייה שבאה בעקבות האכילה. בברכה מזכירים 'ועל מזבחך ועל היכלך', הזכרה שאינה קיימת בברכת המזון אלא רק בברכה זו. והרי המזבח וההיכל הם לוז העניין של חנוכה. משום כך אוכלים דבר שיביא איתו ברכה שמוזכר בה מזבח והיכל. 

נתבונן בכך, ר' שלמה זלמן שם לב לדבר זה מפני שהתבונן בברכה, במה שאומרים בה ובעקבות כך שבירך אותה. דווקא מתוך מעשה הברכה, ולא שמעשה הברכה הוא תולדת רעיון הברכה.

מעשה וביטחון

נשוב למשנה, הפסוקים בהם המשנה תומכת את הדימוי לשורשי העץ הם פסוקים מירמיהו שהנושא בהם הוא ביטחון בה'. כאשר ההקשר לשני פסוקים אלו הם פסוקים שנאמר בהם "ארור הגבר אשר שם באדם מבטחו", "וברוך הגבר אשר יבטח בה'". אם כן, מה עניין תיאור פסוקים אלו לעניין 'חכמתו מרובה ממעשיו' ולהיפך?

התשובה לכך היא כי ביטחון הוא לב העניין ב'מעשיו מרובים מחכמתו'. ונבאר.

ר' חיים שמואלביץ סיפר כי ר' ירוחם אמר לו – יבוא יום ואנשים ישאלו אותך מהו ביטחון, וכך תאמר להם: ביטחון הוא אדם היושב וקורא תהילים ומתפלל לה', כשתם כספו הוא מוכר את העגלה שלו על מנת לרכוש אוכל, כשתם אף כסף זה הוא מוכר את הסוס שלו, וממשיך לקרוא תהילים. וכשנגמר גם כסף זה הוא מוצא על מפתן דלתו את הסוס והעגלה כשעליהם כסף וזהב. מה באמת קרה? אדם העמיס כסף וזהב על העגלה וקרה לו דבר מה, ומשראה הסוס כי אדונו בושש לבוא – התחיל ללכת למקום אותו הוא מכיר שזהו בית אדונו הראשון. וסיים ר' חיים בשם ר' ירוחם כי זהו ביטחון. 

בתחילה נראה כי זהו סיפור הקשה לעיכול. מה המסר בסיפור זה?! אך התבוננות תלמד אותנו כי כוונת ר' ירוחם היא ללמד כי ביטחון הוא המוכנות לחיות חיים שהם מעבר להיגיון ולהסבר רציונלי. זהו המסר שרצה ר' ירוחם להעביר.

הקדמת המעשה לחכמה

ולעניינו, כשאנו רוצים שהחכמה תתגלה במעשה, עלינו להיות מוכנים לעשות מעשה אשר הוא מעבר להיגיון שלנו. גישה למעשה דרך ההיגיון היא הקדמת החכמה למעשה, בעוד גישה למעשה כ'מעבר להשגה' הוא 'מעשיו מרובין מחכמתו'. 

הקדמת המעשה כדבר המרכזי זהו עומק דברי המשנה.

כך מצאנו אצל אנשים גדולים, שניגשו למעשים באופן פשוט ולא דרך מחשבה מעמיקה ומחוכמת. ורק מתוך המעשה התגלה עומק החכמה. 

גם בחיי היום יום, דווקא מעשים אשר נראים כלא מתאימים לנו, אם נתמסר ונעשה אותם מתוקף חובתנו, נגלה בעצמנו כוחות מיוחדים דרך אותם מעשים.

למעשה, זהו דבר המופיע כשיש לאדם ביטחון בקב"ה, בכך שבמעשים ישנו פוטנציאל לגלות כוחות גדולים בעבודת ה'. המעשים עצמם נפתחים למקומות עליהם לא ידענו וחשבנו. על ידי המעשה עצמו אנו נחשפים לתוכן אינסופי.

ניתן לראות זאת באופן בולט למשל בתפילה, כאשר אנו ניגשים ומתפללים את המילים עצמן בלי להקדים מחשבה עמוקה על משמעות התפילה, מתוך המילים אנו נחשפים לעולמות עמוקים ביחס לבורא.

עלינו להחזיר את התפיסה כי החכמה בתורה טמונה דווקא בתוך המעשה עצמו, זה שמטרים את החכמה, ולא להיפך.

להבין את המציאות כראוי

דבר זה נוגע לא רק בעשייה טכנית של המצוות, אלא אף בהתבוננות במציאות החיים עצמה. רק מתוכה תתגלה לנו החכמה. כשלא נכיר את המציאות, נטעה וניכשל בהבנתה אם ננסה להתחיל מהחכמה. 

דוגמא לכך: אדם שכתב ספרים רבים בנושא 'בין אדם לחברו' התקשה להבין מדוע בקריסת הבורסה אדם מיליארדר שהפסיד מחצית מכספו חש עני, הוא טען – הרי יש לו די כסף על מנת לחתן את כל ילדיו, נכדיו וניניו?! טעותו הייתה משום שהוא חשב על העשיר מתוך עולמו שלו. 

העשיר אינו זקוק לכסף כדי לחתן את ילדיו, יש לו השפעה מסוימת בעולם בעקבות כספו, וכשהפסיד מחציתו הוא איבד את ההשפעה שלו בעולם. 

בדומה לכך, ראש ישיבה שאיבד את קולו, לא נאמר לו: 'אל תצטער, כעת יש לך הזדמנות ללמוד כפי שאתה חפץ ואינך צריך למסור שיעורים'. אמירה זו היא חוסר הבנה ברצונו של ראש הישיבה שמעוניין דווקא למסור שיעורים ולהשפיע בעולם, ולא לשבת לבדו וללמוד מה שהוא חפץ.

חוסר הבנה וגישה לעולם המעשה טומן בחובו חוסר חכמה והבנה. דווקא מתוך המעשה-העולם, ישנה הבנה עמוקה והחכמה מתגלית.

לשייך את הבלתי שייך

בדבר זה ישנו עומק רב –

כל מטרת התורה היא שיהיה בעולם משהו שלא שייך לעולם. שהבורא יתגלה בעולם אף שהוא לא שייך לעולם מעצם היותו בורא ולא נברא. ואם כן, כשאנו מתחילים מהרעיון עצמו אנו מגשימים את התורה משום שהיא כאמור אינה שייכת לעולם. תמיד המעשה הוא דבר שהינו מעבר לעולם, אינו מתאים לו מבחינה רעיונית, ורק מתוך המעשה עצמו מתגלה החכמה. 

זהו 'מעשיו מרובים מחכמתו'. הגישה לעולם עם משהו שהוא גדול מאיתנו – והוא רק במעשה.

גדול וקדוש

בברכת על הניסים אנו מזכירים – 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך'. פירוש 'גדול וקדוש' הוא כפי שאנו אומרים בברכת קריאת שמע. השרפים אומרים בנחת רוח "קדוש קדוש קדוש" – אומרים ונשרפים – הם משיגים את המקום שמעבר. לעומתם האופנים אומרים ברעש גדול "ברוך כבוד ה' ממקומו" הם לא יודעים היכן מקומו, אין הם משיגים, הם רק יודעים שישנו דבר שמעבר להם.

במנוחת הנפש, אלו שמשיגים – השרפים. וברעש אלו שאינם משיגים – האופנים. אך גם בהם הרעש לקוח ממקום הבלתי מושג – ממקומו. 

'שם גדול' הוא הבלתי מושג. חכמת התורה מכניסה לעולם משהו שמעבר לעולם. זהו הדבר שהתגלה בחנוכה. 'גודלך – זו מידת טובך', והיא מגיעה מעבר למקום שאפשר לחשוב אותו.

'וקדוש' הוא הקדושה המושגת אך השורפת, כפי שמוזכר בשרפים האומרים 'קדוש קדוש קדוש' ונשרפים. 

זהו הגילוי שהתגלה בחנוכה – חכמת התורה היא הדבר שמעל ומעבר שנכנס לתוך העולם. 

זהו אף הפירוש ברמב"ם שאומר (הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה א' ב'):   

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו וליראה ממנו… והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר… וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה…" 

נתבונן, מדוע בדברי הרמב"ם הסדר הוא מאהבה ליראה, בעוד שאצל הרמב"ם, כידוע, היראה היא מדרגה פחותה מאהבה שהיא התכלית. כיצד בדבריו אלו הוא מתחיל מאהבה וממנה הוא מגיע ליראה?

ועוד ננסה להבין: מדוע התבוננות בדרכי ה' ובחכמתו מביאה לאהבה? הרי ישנם אנשים רבים חכמים מאד, אך הם עצמם רעים ואינם ראויים לאהבה. אם כן, מדוע החכמה מביאה בהכרח לאהבה?

אך העניין יתבאר כאשר נבין כי חכמתו של הקב"ה אינה כמו חכמה אינטליגנטית. אלא הקב"ה יצר מהלך ממנו, המופרש מהעולם, לאדם שהוא חלק מהעולם הנברא. התבוננות זו מייצרת אהבה, והתבוננות נוספת מייצרת יראה – כי הרי לב העניין הוא האדם הקטן שהקב"ה יצר דרך עד אליו, מה שמייצר יראה.

הדרך חייבת להתחיל מאהבה, משום שאם נתחיל מיראה הדבר ייעצר שם. הוא גדול ואנו קטנים. וכך נחפש מתווך – עבודה זרה.

באופן זהה הדבר מתבטא ב'מעשיו מרובים מחכמתו'. אין תפיסה בחכמה עצמה כשהיא מחוץ למעשה, רק כאשר האדם יעשה את המעשה תתגלה החכמה בתוכו. הטעם בדבר מגיע רק לאחר המעשה.

עלינו לחדד לעצמנו כי השינוי מתרחש רק מכוח המעשה ולא מהחכמה.

לעיתים אנו חוששים להתמודד עם עולם המעשה משום שאנו פוחדים ממנו. אנו חוששים שמא הוא לא יהיה תורני. 

כך, לפעמים אנו עומדים בפני מציאות קשה או בפני אדם שעובר משהו קשה, ואנו משתמשים בקלישאות משום שאנו חוששים להתבונן במציאות כפי שהיא. אך עלינו לדעת ולבטוח כי במציאות עצמה ישנה החכמה הנכונה וההבנה העמוקה. זהו לא דבר בעל ערך פסיכולוגי אלא בעל ערך של ביטחון.

חכמת התורה היא מקום צנוע, בתוכה יש משהו, כזה שאינו יכול להתגלות. לעומתה חכמה יוונית – אין בתוכה כלום.

המשגיח שח פעם כי ברצונו לפתוח ישיבה ולכתוב בפתחה 'והצנע לכת עם אלוקיך'. זהו כאמור יסוד חכמת התורה – הצניעות וחוסר היכולת להתגלות מעבר למעשה.