בימי החנוכה התגלה במציאות ממש תוכן פנימי שמעבר למציאות על ידי מסירות נפש ואותה מציאות היא מציאות שמעבר למגבלות העולם ומשום כך פשוט שגם ביום הראשון התגלתה מציאות זו.
בימי החנוכה התגלה במציאות ממש תוכן פנימי שמעבר למציאות על ידי מסירות נפש ואותה מציאות היא מציאות שמעבר למגבלות העולם ומשום כך פשוט שגם ביום הראשון התגלתה מציאות זו.
חנוכה – גילוי עומק המצוות
בבואנו לקראת ימים גדולים אלו ימי החנוכה חובה עלינו לברר לעצמנו דרך עבודה היוצאת מתוך הארת ימים אלו.
רגילים אנו לדבר תמיד בעניין חנוכה על תורה בהדגש הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור' כלומר שההארה המשפיעה על האדם היא תורה.
אך התבוננות בעניינו של יום מעוררת אותנו להבין דווקא את תוכנה של ה'מצווה' משום שסוף דבר הרי מסירות נפשם של הכהנים היתה על העבודה ובענין זה של העבודה התגלה מהלך למעלה מן הטבע גם עבודת הימים הללו נקבעה לדורות בעניין המצווה.
מעשה המצווה טומן בתוכו מעמקים עצומים המשייכים את האדם הרבה מעבר למה שיכול לחשוב ונבאר מעט את תוכנה הפנימי של מצווה.
הנפש החיים (שער א' פרק ו' בהג"ה) כותב: 'כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה תכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו'. כלומר אדם שמעלה במחשבתו עשיית מצוה מיד הוא נוגע בעולם מעבר למושגיו עד כדי שהוא לא יכול להיכנס לאדם אלא חופף עליו.
ושם בהמשך מסיים: 'וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה' והרי ידוע שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה משום שהגמר הוא חלק מבחירתו ומעשיו וכיצד יתכן שהגמר מגיע מעזר אלוקי אלא שהוא בבחירתו נכנס לעולם כל כך גבוה של ביטול הבחירה ומשם הוא אותו עזר אלוקי.
עוד כתב שם הנפש החיים: 'ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו וזה שאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" -גם בעודכם- "חיים כולכם היום". קיימת סתירה במציאות בין חיים בעולם הזה לבין דבקות בו ית' אך למרות ש'חיים כולכם' אתם דבקים מכח המצווה ובזה שוללים אנו את המחשבה שהנאה מלימוד היא דבקות שהרי במושגי העולם לא קיים דבקות רק על ידי אותה רוח קדושה ממרום.
קדושה זו ניתנת להרגשה בעולם וכך כ' הנפש החיים בהמשך דבריו: 'וכאשר ישים אל ליבו בעת עשיית המצוה יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו'.
לעומת זאת כשאדם תפוס מעבירה אף על פי שהוא גם כן חופף על עצמו רוח טומאה כמו שכ' הנפש החיים בהמשך דבריו שם, אך שונה עבירה במהותה ממצוה שהרי בפרק י"ב כותב 'והוא בחייו בגהינם ממש המקיפו בעת עשיית החטא רק שאינו מרגיש עדיין עד אחר פטירתו' במצווה הוא מרגיש את מה שמקיפו משום שעניין הקדושה נקיות וטהרה המאפשר לחוש דברים מעבר למושגים הרגילים אך טומאה הינה אטימות ומשום כך אינו מרגיש ברוח הטומאה כעת.
ולהמחיש את הדברים מעט נתאר שהמהרהר באשת איש אינו מסוגל להבין שהרהור זה מניח בתוכו הטלת אסון על כל המשפחה ופשוט שאין בו צד הרהור לאכזריות גדולה כל כך אלא שהוא אינו מסוגל לראות הלאה שזה מה שמונח במעשה שלו משום שהטומאה אוטמת אותו מלראות.
'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר' ידועים לנו דברי חז"ל שממקור זה נלמד ערכה של תורה מעבר למצוה אך לפי האמור ננסה לראות את הפסוק לפי פשוטו וכך מפרש הגר"א פסוק זה.
תחילת הפסוק מורה שהוא מדבר על הפסוק שקודם לו וכך כתוב שם 'נצור בני מצוות אביך ואל תיטוש תורת אמך' במושגי הערך אצלנו המושג אב גבוה יותר מהמושג אם וכך אומר הגר"א שאב זה חכמה ואם זה בינה, כלומר עצם הדבר והנקודה המרכזית היא חכמה ושייכת לאב וצורת הדבר היא בינה ושייכת לאם נמצינו למדים שגדולה יותר עניינה של מצוה שהיא נקודת חכמה מתורה שהיא התפשטות החכמה.
מצוות הם גילויי חכמה ממנו דברים שאינם משתנים משום שהם תמצית חכמה אך הם טומנים בתוכם מהלכים גדולים בחכמה כמו ייבום שהגם שאין אנו מבינים טעמה אך היא חכמה שאינה משתנית והיא טומנת בתוכה מהלכים גבוהים מעבר לתפיסת האדם ולזה קורא הנפש החיים 'אור מקיף' משום שחכמה זו מקיפה את כל המציאות.
המשגיח הרב וולבה היה מביא את דברי הרמ"ק שלחכמה יש פנים למעלה ופנים למטה, הפנים למטה הם הציוויים שהם נקודות חכמה והפנים למעלה הם המהלכים המקיפים את כל המציאות.
בכל ימי השנה אנו חיים את התפיסה הזאת מצד ההשגה אך בימי החנוכה התגלה במציאות ממש תוכן פנימי שמעבר למציאות על ידי מסירות נפש ואותה מציאות היא מציאות שמעבר למגבלות העולם ומשום כך פשוט שגם ביום הראשון התגלתה מציאות זו.
הבנת פנימיות ענין זה מונח בדברי הנפש החיים שאומר שמעלתה של המצוה היא משום שהיא כתובה בתורה אך כשנדייק בדבריו נראה שלא המילים והפסוקים הם המקור למצוות אלא אותיות התורה בדווקא כלומר הרובד בתורה שאינו מושג לנו כלל אלא עומד באותיות בלבד.
בכך נוכל להבין עומק דברי חז"ל שאמר הקב"ה לאהרון הכהן שמשלם לבניו בחנוכת בית חשמונאי דהיינו שהם מייצגים את העבודה בכלל ישראל ומשום כך זה שייך למעלתם אך הקביעה לדורות היא על כל ישראל להדליק נרות משום שמעשה מצווה זה שייך למעמקים שבהם כל ישראל עומדים כיחידה אחת.
ובכך נבין את מהלך הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר' שמתחיל מהחכמה הגלמית שזה מצוה וממשיך לצורה נתפסת יותר שזה תורה וממשיך למוסר שעל ידי מוסר אדם מוריד את כל התוכן העליון לתוך חייו.
עבודה גדולה זו המתגלית בימים אלו מעמידים את המצוה במקום עליון ביותר ומה שבשאר הימים אנו יכולים לחוש במופשט נמצא בימים אלו במציאות ממש.
הדרך להגיע לעומק זה הוא על ידי מסירות נפש ועניין מסירות נפש אינו בדווקא למות על קידוש שמו אלא כאותה משמעות של 'וינפש' כלומר אדם נופש הוא במנוחה על זה באה העבודה למסור את הנוחות למען מעשה המצוה ובכך נזכה לגלות את העומק במצוות.