גזירה של אנטישמיות – מה המאפיין של יהודי

שם יהודי – העולם הפנימי

 ימי החנוכה מעוררים את המחשבה אודות ייחודיותו של עם ישראל, כשהיא התגלתה על ידי מלחמת יוון עם ישראל. הוויכוח בין ישראל ליוון קיים עד ימים אלו.

הרגילות לחשוב שהוויכוח עם יוון נסוב סביב חכמה יוונית. זה אכן נכון, אך מרש"י אנו למדים שלא רק.

לקראת סוף ספר דניאל מופיע פסוק שרש"י מפרש אותו באופן מעורר מחשבה.

"וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה". (דניאל י"א י"ז)

וכך מפרש רש"י: ובת הנשים יתן לו להשחיתה" – זו כנסת ישראל היפה בנשים, יצווה מלך הצפון לשר צבאו להשחיתם ואומר אני שהוא אנטיוכוס הרשע מלך יוון שגזר גזרות על ישראל וציווה לפוליפוס שר צבאו להרוג את כל הקורא שמו יהודי כמו שכתוב בספר יוסיפון".

כשפוליפוס רוצה להרוג את כל הקורא שמו יהודי, לא היה זה רק ויכוח על החכמה, זו הייתה אנטישמיות. הסיבה לא הייתה ברית מילה או שבת. 'שם יהודי' – זו הייתה סיבה מספקת. אי יכולת לסבול קיום של יהודי.

'שם יהודי' זהו דבר מעורר מחשבה, מהו יהודי?

לא בהגדרתו הגנטית וגם לא זו ההלכתית, אלא היהודי באופן המהותי – שם יהודי, מהו?

כדי להרהר בעניין זה עלינו לחזור להתחלה, ליסוד יצירתו של עם ישראל.

וכך אומר הרמב"ן בסוף פרשת בא –  "כי הגזרה הייתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא כאשר הזכרנו, והשלושים שנה האלו הם תוספת עליהם בעוון הדור ההוא… ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד… ועל כן ארך גלותם שלושים שנה והיה ראוי שיתארך יותר אלא שצעקו והרבו תפילה".

מדברים אלו אנו למדים שעם ישראל נוצר ונהיה לעם מאנשים שהיו רעים וחטאים. כלל ישראל לא תלוי בקיום מצוות, ולא רק שבתקופת היותם במצרים לא היו מצוות – אלא גם את חובת ההימנעות מעבודה זרה הם לא קיימו – רעים וחטאים.

אך בכל זאת הם התפללו.

תפילה זו מעוררת שאלה – מה מקומה של התפילה בעוד הם רעים וחטאים?

בזה מתגלה היסוד של עם ישראל. התכונה היסודית של עם ישראל היא התפילה, ולא כ'מצוות תפילה' אלא מתוך הבנה שמה שמנהיג את העולם הוא משהו פנימי. זו תפילה.

העולם אינו מונהג רק מהמוחשי, יש לו את ה'מעבר'. תפילה היא ביטוי של אמונה בהנהגה פנימית על אף כל הגסות והרשעות של האדם.

נבחין כי בכל מקום שיש בו 'תיקון עולם', יהודים יהיו חלק ממנו. זו התכונה היסודית ביותר ביהודי – הפנימיות, היא מנהיגה את העולם. וכדברי הרמב"ן, גם רשעים מבינים ומאמינים בכך.

"ואשא אתכם על כנפי נשרים" נאמר על יציאת מצרים. הנשר האמור אינו הנשר הפיזי, כי הרי כיצד יישבו על כנפיו כשהוא זקוק להן כדי לעוף?

נשר הוא מדרגה רוחנית, הוא חלק מהמרכבה. הוא יכול לעלות למעלה, למקום הגבוה ביותר. יש לו כנף שהיא המקום הנוגע לאדם אחר. כמו שרות אמרה לבועז – 'ופרסת כנפיך על אמתך'. כנף הבגד הוא קצה הבגד, זה שנוגע כבר במישהו אחר.

מה שהציל את כלל ישראל זו התפיסה בפנימיות, היא אומנם בכנף-בקצה, אך בכל זאת זו תפיסה בפנימיות.

העבודה שלנו, בפרט בימים אלו של חנוכה, היא להשתייך לפנימיות.

יהודי הוא מלשון יהודה. שמו הגיע מדברי ההודאה של לאה אמו – 'ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת'.

ה'אבן עזרא' כותב על פסוק זה – "הפעם אודה את ה' – הפעם הזאת, אחר שיש לי ארבעה בנים, אודה השם, כי לא אחמוד להיות לי עוד; כאומר: אודה את השם שנתן לי כל זה, ויספיק לי. על כן עמדה מלדת":

הודאת לאה מתפרשת מדבריו כהודאה שיש עליה ביקורת. היא עמדה ללדת מחמת צורת ההודאה שלה – 'אודה את ה' ויספיק לי'.

הודאה אמורה להיות באופן נכון. לא ככזו שמשמעה שהדבר שקיבלתי מה' הוא הדבר הסופי, אמור להיות בה רצון לעוד, להרבה יותר. זו הודאה נכונה.

באותו אופן, המשגיח לא אהב שהודו לו על הלימוד, כשנשאל מדוע, הסביר כי כך היה בלומדו אצל ר' יצחק הוטנר, הוא גם מעולם לא הודה לו. ההבנה של המשגיח הייתה שהדברים שהוא קיבל אינם אמורים להישאר אצלו, הוא אמור לעשות איתם עבודה כשבסופו של דבר גם למסור זאת הלאה.

זהו הטעם לפגם בהודאה של לאה – הטובה של הקב"ה לא אמורה לגרום לאדם להסתפק במה שיש לו ולעצור.

יהודי שייך לעולם פנימי, ומשום כך, כשהוא מקבל טובה מהקב"ה הוא מבין שטובה זו נושאת בחובה המשך עבודה והתבוננות.

גם כשאדם קיבל חכמה מהבורא, עליו להבין שזו רק ההתחלה, בתוכה ישנן דרישות ואפשרויות. היהודי מבין שהעיקר הוא הפנימיות ובה יש תמיד מה לעשות.

מלחמת יוון הייתה על חכמה יוונית. אצלנו, החכמה מקשרת אותנו לעולם פנימי מול החכמה היוונית הקשורה רק למוחשי. כמו שאומר הרמב"ן שאריסטו האמין רק במוחש ובמורגש ולכן סמך על סברתו.

יהודי יודע שכל מה שקיים אינו מסתיים בעולם הזה, יש לו משמעות לעולם הבא.

כך, לא הרי עבודת המידות שלנו לזה של הגוי – אצל הגוי המטרה במידות טובות היא להסתדר עם הזולת. אבל היהודי רואה בזה פתח לעולם הבא.

אלו גם דברי ה'מסילת ישרים', שאומר כי מי שלא שומע לדברי רבי פנחס בן יאיר שאומר כי החכמה מביאה לידי זהירות, דומה למי שלוקח תרופות כראות עיניו שבוודאי ימות. באותו אופן, מי שלא פועל כדברי ר' פנחס בן יאיר, יראה שלא יצא לו מאומה מעבודתו כשיצא מן העולם.

דבריו של הרמח"ל תמוהים. מדוע רק כשיצא מן העולם יראה שאין לו כלום מעבודתו, אם זו פגומה גם בעולם המעשה?

ההבנה היא כי המידות כאן, בעולם, הן נכונות ומועילות. חכמה יוונית פועלת היטב בעולם המוחשי. אך כשהאדם עובר לעולם הבא הוא נוכח שלא עשה מאומה משום שהחכמה לא מקשרת את האדם לפנימיות, בשונה מלימוד התורה.

גם כשמצבו של האדם טוב ואין לו צרות או קשיים, עליו לחוש מעבר למורגש. להבין שיש משהו פנימי בחיים. וזה העיקר. כך גם כלל ישראל היו רשעים אך התפללו. הם הבינו כי העולם מונהג על פי הפנימיות.

מול האנטישמיות הפושה בעולם עלינו להשריש בקרבנו כי אנו חיים בעולם פנימי. הוא עמוק יותר מהעולם המורגש.

היוונים לא היו מסוגלים לסבול יהודים שחיים בעולם פנימי. הם האמינו רק במורגש. על כך התנהלה המלחמה.