להתמקד בכישרון הטבעי או לאתגר את עצמנו

להתמקד בכישרון הטבעי או לאתגר את עצמנו

כאשר אנו מזהים שיש לאדם כשרון ייחודי, הנטייה של העולם היא להתמקד בכישרון זה ולפתח אותו, כשבהמשך זה יהיה בדרך כלל התחום העיקרי של האדם. העולם אף יראה ייעוד והגשמה של רצון הבורא בכך, כעין נבואה שעליו להגשימה. 

אך בהתבוננות מעמיקה נבין שהיהודי חושב אחרת, כי בהתמקדות בכישרון הטבעי של האדם ישנה התבוססות בתוך ה'אני' של האדם, בעוד העבודה שלנו היא למצוא תכלית שהיא מעבר לאדם, כמו בניית בית המקדש – שנצרכת לכך נשיאת לב, או השראת השכינה המכוונת לתיקון עולם. אלו כיוונים שהם לא בתוך האדם, אבל הוא עובד לעומתם.

כך ה'מסילת ישרים' פותח את הספר: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". כחלק מהחובה המוטלת על האדם, הרמח"ל מונה את ההתענגות על ה', הדבקות בה' ותיקון העולם. שלוש חובות אלו שלקראתן האדם צריך לעבוד אלו דברים שעומדים מעבר לאדם. תיקון עולם ודבקות בה', מובן שהם מעבר לאדם, אך גם ההתענגות על ה' משמעותה להשתייך למשהו גבוה ולא במובן של הנאה.

ה'מסילת ישרים' פותח ב"מה חובתו", ואין פירושו שזהו היעד שעל האדם להציב לעצמו, כי יעד הוא הצבת מטרה שתלויה במשך של זמן, ויעד שנקבע מראש לכל החיים הינו בלתי אפשרי, כי הרי האדם יוכל לסיים את המשימה ולהגיע ליעד מוקדם מהצפוי. משום כך, דבריו של הרמח"ל מתפרשים ככיוון אליו האדם אמור לעבוד.

לעומת עבודת ה' של היהודי, הגויים פועלים באופן שונה. אצלם הכישרון של האדם הוא במרכז. כל העבודה של האדם היא להגדיל את הכישרון שלו. זהו 'אנא אמלוך'. הכוח פועל להדגיש את עצמו.

כך התנהגו הגויים במשך הדורות, ולא נשאר מהם מאומה. הם נכחדו, משום שחיים באופן זה זהו תוהו, כדברי הנביא.

כשאדם 'נשאו ליבו' והוא נכנס למקום שאין לו מושג לגבי היכולות שלו בו, הוא לוקח ריזיקה וסיכון. הסיכון לא נלקח לשם עצמו, אלא הוא הדרך לצאת מה'עצמי' ולפנות לדברים שמעבר, וכך, חוסר ההיכרות עם הדבר והעובדה שישנו סיכון שייכשל בו, הוא הדרך למעבר ולבלתי מוכר.

כשהאדם פונה לדברים שמעבר לו, הוא מתאזן מול הכישורים והיכולות האישיים שלו. כך הוא לא חש במרכז החיים.

לכך האדם צריך לשים מגמתו – לנסות ולפנות לדברים שמעבר לו, כך הוא יגלה כוחות חדשים ויהיה מאוזן יותר מול היכולות האישיות שבו.

אם האדם מתרכז רק בכישרון הטבעי שלו הוא לא רואה מה קורה מסביבו, מה שמוציא אותו מאיזון.

הדברים נכונים גם לאדם כלפי ילדיו כשרוצה להעצים בהם יכולותיהם וכישוריהם וגם לאדם כלפי עצמו.

וכך אומר ה"דעת תבונות" – שכל דבר בעולם נברא באופן שיכול להיות בעצמו, אך האדם המעמיק רואה שיש תועלת שהיא מחוץ לעצמו, וזה נקרא 'גילוי שכינה'.

כלומר: אפשר לחיות בעולם באופן של 'תוהו', בו כל אחד חי רק את הכישורים והיכולות שלו. אך בעומק הדברים כל דבר מאזן את הדבר השני.

האדם הראשון חיפש עזר כנגדו. הוא ניסה אצל כל החיות ולא מצא עד שברא לו ה' את האישה מצלעו. בתחילה הוא ניסה אצל החיות, להן ישנו כח אחד שהוא המעלה בהם, כמו צניעות של החתול או דרך ארץ של התרנגול. האדם ניסה לעבוד עם המעלה האחת שלהן, אך הבין כי השותפה שלו צריכה להיברא מהאדם, המאוזן עם הכוחות הרבים, ולא זה שמתמקד במעלה הטבעית שלו.

אצל אומות העולם ההתמקדות היא בכישרון הטבעי שלהם, הם מדגישים צד אחד, זהו השבח שלהם. הכישרון הוא היעד עצמו. 

אנו, לעומת זאת, צריכים להיזהר, כי כשאנו מפתחים כישרון אצלנו או אצל הילדים, הכישרון אמור להיות כתומך לכל הדברים האחרים, ולא כיעד לעצמו.