האישיות מתגלה על ידי נטילת סיכון

האישיות מתגלה על ידי נטילת סיכון

מהי הייחודיות שיש בבן תורה ובעובד ה', ייחודיות שעשויה להיות הגורם המדרבן ביותר של האדם?

מפתיע לשמוע כי ישנם אנשים ואפילו אנשי חינוך אשר בעיניהם הייחודיות שיש באדם היא הצד הרע שבו, כשהייחודיות היא בכך שהוא מתגבר עליהם. וכך אפשר לשמוע דברי עידוד לבחורים מתקשים, בסגנון – 'הקב"ה אוהב את התפילה שלך דווקא כי כל כך קשה לך ויש לך יצר הרע גדול'.

על פניו זהו משפט עידוד לגיטימי, אך אם נתבונן נבין כי במשפט זה אנו מעמידים את הכישלון והחיסרון שלו במרכז העבודה, כמובן דרך ההתגברות. אך הייחודיות שלו היא בכך שקשה לו. זהו דבר שאינו מתקבל על הדעת. על אף שהסיבה לכך ידועה – החובות מושרשות באדם כל כך, עד שכל המעלות והדברים החיוביים נראים מובנים מאליהם.

עלינו למצוא את הדברים החיוביים שיש בכל אדם כדי לעלות אותם על נס וכדי שסביבם תהיה העבודה שלו. זו הייחודיות הנצרכת. 

חז"ל אומרים: "נח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו". 

נתבונן, מהו "נח לו לאדם שלא נברא"? כיצד אנו יכולים לדמיין 'נח לאדם' כשהוא לא נברא, הרי הוא לא קיים, ואם כן, למי 'נח'?

ההסבר לכך הוא כדברי ה"דעת תבונות", האומר כי הנשמה מצד עצמה הייתה משיגה ומקבלת הכל גם בלי עבודה, אלא שהיה לו לאדם נהמא דכיסופא – בושה. ועל כן הקב"ה ברא את הגוף פה בעולם, שהוא מקום עבודה.

וכך מתפרשים דברי חז"ל – נח לו לאדם שהיה נשאר נשמה ולא נברא בגוף, והיה מקבל הכל על אף שהיה לו נהמא דכיסופא. הסיבה לכך הינה משום שבחיים ישנו סיכון. החיים כולם הם ריזיקה, ונח לו שלא להיברא.

אך הקב"ה ברא את האדם בכל אופן, כי האופן היחיד שבו האדם יעמוד פנים אל פנים מול הקב"ה הוא על ידי שייברא וייקח אחריות על חייו, שייקח את הסיכון. זה מה שנותן לו משמעות גם כשהיה לו נח לא להיברא.

כך גם העבודה שלנו בכל תחום, לקיחת סיכון תוך כדי עבודה היא האופן היחיד שבו האדם חושף את העצמאות שלו, וכך הוא עומד פנים בפנים מול הקב"ה.

הייחודיות של האדם תתגלה רק על ידי פעולה שיש בה גם סיכון. וזו חובתנו לגלות את הייחודיות שלנו ולפעול איתה.

אנשים נמנעים ואינם מגלים את היכולות שלהם מפחד להיכשל או מחשש שהדברים לא יהיו ברורים וכדומה. כך נראה בניחום אבלים, אנשים שיעדיפו משפט מוכן ומנוסח מראש מאשר לפתוח שיחה ולנסות לנחם מהלב. הסיבה לכך הוא פחד מכישלון – שלא יהיה לו מה לומר. אך בכך האדם מפסיד את הגילוי של האישיות שלו. 

אלתור הוא גם חלק מלקיחת סיכונים. אדם שהולך למקום לא מוכר או שפותח שיחה שאין לו מושג איך היא תתפתח, זקוק ליכולת אלתור, כך מתגלה האישיות של האדם. ולא רק ה'תקן' שהאדם מיישם או עשייה שמוציאה לפועל את מה שכתוב בספר.

כמובן, על האדם להיות מלא ברוחנית ובתורה בשביל שהמחשבות האישיות והייחודיות שלו תהיינה משמעותיות. אך החתירה היא לשם.

לא לקחת סיכון פירושו ללכת על קביים, להוציא את עצמי רק דרך מה שכבר נאמר. או באופן הגרוע – להתבטא על ידי התגברות על הרע.

לא ייתכן שנשמת יהודי תתבטא רק בצד השלילי של התגברות על היצר, חייבים לזהות את המקום החיובי והיצירתי שבכל אדם.

אכן, נח לו לאדם שלא נברא, אך על מנת לעמוד בפנים בפנים מול הקב"ה, עלינו לפעול תוך לקיחת סיכון.

דברים אלו אמורים גם בנוגע ללימוד תורה. כשהלומד אומר רק את הנאמר קודם לכן ואינו מחדש מעצמו, הוא לא לוקח ריזיקה, וכך הוא גם אינו מתפתח מספיק. אין אישיות עצמית במרחב כזה.