הקב"ה במרכז החיים
כדי להיות במצב של אמונה ולהבין מה הקב"ה מדבר איתי בכל מאורעות חיי, נזדקק להבין את מציאות ה' בחיים שלנו. באופן הבסיסי ביותר. אם לא נבין דבר זה, נסגור את הפתח דרכו ה' נכנס לחיינו.
העידן המודרני הביא בכנפיו תודעה שכל מה שהאדם רוצה הוא יכול להשיג. גם כשייתקל בבעיות ובעכבות, התפיסה היא שלכל בעיה יש פתרון.
הדבר בולט במיוחד אצל האדם העירוני – המודרני, מול החקלאי – המסורתי. החקלאי זורע ומחכה לגשם שיצמיח לו יבול, הוא תלוי בכוח עליון. לעומתו, האדם המודרני עושה בכוחו הכל. מכאן תפיסת עולמו – 'אין דבר שהוא אינו יכול להשיג'. באופן זה הרצון שלו נהיה מרכז החיים והופך למקודש.
גם האדם המאמין יכול ליפול בתפיסה זו ולתרגם אותה לתוך מחשבת אמונה. גם כשיש בורא לעולם, המאמין יכול לתפוס אותו ככזה שבא לשרת את רצונותיו, להוציא אותם לפועל.
כך, כשיקרה משהו טוב לאדם, הוא יאמר שזו "סיעתא דשמיא". כשהאדם רצה משהו וזה אכן קרה – או שהדבר קרה מהר יותר מכפי שחשב, לדידו זו סיעתא דשמיא, הקב"ה מילא את רצונותיו, הוא 'קיצר לו זמני המתנה'.
תפיסה זו שהקב"ה פעל ועשה והדברים לא קרו במקרה, היא אכן נכונה ואמיתית. אך כשהמחשבה היא שהדברים קרו כי אני רציתי אותם, ויותר מכך, כל מחשבת האמונה מסתובבת ומיתרגמת כך שהקב"ה משרת את רצונותיו של האדם, זו כבר טעות חמורה.
אמנם הקב"ה דואג לכל ברואיו, ובתוכם כמובן האדם. אך זו אמונה משותפת לכל בעלי החיים – הכפירים שואגים לטרף, גם להם דואג הקב"ה. כאמור, זוהי אמונה המשותפת לכל בעלי החיים.
מהי אם כן האמונה הייחודית לאדם?
כשאנו מסתובבים סביב הרצון שלנו, אנו מניחים שהרצון שלנו הוא הדבר הנכון. אין לנו כל התלבטות או שאלה ביחס למה שאנו רוצים. אבל האמת היא שלפעמים אנו רוצים את הדבר הנכון ולפעמים לא.
החקלאי הנושא עיניו לשמים אחר הזריעה אינו כפוי על תפיסה זו, כ'דבר שאין לו ברירה' אלא לחכות לגשם. הוא חווה את הדברים באופן שבו יש מישהו שעושה ורוצה דברים שלא עולים בקנה אחד עם רצונותיו. אליו הוא מתפלל.
לכן, כשאנו בעולם שסובב כולו סביב הרצונות שלנו, כשהחשיבה היחידה היא כיצד להגשים אותם, אנו צריכים להיזהר שמחשבה זו לא תחלחל ותעצב כאמור את האמונה שלנו בה'.
"אין דבר העומד בפני הרצון" – אך כמובן הקב"ה יכול לעמוד בפני רצונותיו של אדם.
אדם יכול להיות סגור בפני הדיבור של הקב"ה אליו, על ידי כך שגם כשקורה משהו המשבש לו את השגרה או כל מה שהוא רגיל אליו, הוא יחשוב כיצד 'לפתור' את הבעיה. מה בעייתי בתפיסה הזו? שאלו יהיו פתרונות שעוזרים לו לברוח מהבעיה אך לא יביאו אותו לעיתים לחשב מסלול מחדש, להטיל ספק באותן הנחות שאיתן הוא פועל בחייו.
גם כשההנחות הן הנחות רוחניות, כשנוצרת בעיה או מופיע דחק, ייתכן שה' רוצה את האדם ואת תורתו במקום אחר, אולי הוא משמיע לו מסר שיבקש ממנו לעשות אחרת את מה שהוא עושה. דבר זה מחייב קשיבות פתוחה לדבר ה'.
חוסר היכולת להיות נצרך לקב"ה ולהאזין למה שהוא אומר לאדם בכל דבר ודבר, עלול לנבוע מתפיסה שאם אני נצרך אני מסכן, ואדם אינו רוצה להיות מסכן. אך גם תחושה זו באה מתפיסה שבה רצונותיו של האדם הם מרכז חייו.
כשאדם חש שהוא הולך עם הקב"ה, שיש לקב"ה רצון ממנו, הקשיבות הזו תפתח אצל האדם דלת בפני הקב"ה, וכך האדם יוציא לפועל את מה שנדרש ממנו.
