כשיש ילד שבוכה המחשבה הראשונה שעולה בנו היא, כיצד ניתן להשתיק את בכיו, כלומר הבכי מציק לנו, והרצון הוא שטחי מאוד וחסר חשיבה על הילד, אך חשיבה נכונה תגרום לנו לחשוב, מה הוא זקוק האם ליצירת הרגלים או לנתינה או אולי לאהבה, אך כלל הכל שהרצון הוא עמוק יותר מהחשיבה הראשונה שהיא חשיבה על עצמו.
סדר ורצון ועד ב – כיצד בונים רצון
אדם העובד על סדר בצורה נכונה מוכרח להעמיד את הרצון בצורה כזו שאינו מתמקד בפרט עצמו, אלא מעמיד רעיון שגם בהעדר סדר מסוים יתכן מהלך אחר בכדי להעמיד את הרצון.
הגר"א במשלי (ה, כ.) כותב שכנגד טרדת האדם במצוות עומדת טרדתו בענייני העולם, כלומר אדם הטרוד בענייני העולם אינו יכול להטריד את עצמו במצוות משום, שתכונת הטרדה שלו תפוסה מהעולם.
נתבונן בטרדה העולמית מהיכן היא באה? דבר פשוט הוא שאין טרדה מעצם נכונותו של הרעיון או עמידה בתקנים מסוימים, אלא עיקר הטרדה הינה מהמחשבה כיצד ניתן להגיע לאותו יעד שאפתני ויצירת המהלך לאותו הרצון.
בקיום מצוות אנו מוצאים את עצמנו לא פעם מוטרדים מעמידה בתקן בלבד, ומעבר לזה אין עסק המצוות מטריד אותנו כלל וכלל, אך ההשוואה לטרדה העולמית מכריחה אותנו להבין שמוטל עלינו להיות מוטרדים מהרצון לקיום התפקיד ומיצירת מהלך להוצאת הרעיון לפועל.
לדוגמה, טרדה בעניין תפילה מתפרש לנו, כוונה מוחלטת של המילים ואמירתם בצורה הנכונה, בעוד שלפי האמור צריכים להיות טרודים ממעמד זה של דיבור עם ה', וטירדה זו תכריח אותנו למצוא דרכים יצירתיות להתפלל בכוונה, ומובן אם כן שאדם נתון לשינויים במצב עמידתו לפני ה' ותפילתו משתנה בהתאם.
הרצון ללימוד תורה עומד אצלנו גם כן רק על נקודה מכוונת מאוד של לימוד בעיון, שם נשקיע את כל הכוחות בכדי שיצא רצון זה לפועל, ומשום כך אנו עלולים גם להתייאש מקשר ללימוד, בעוד שלפי האמור הקשר ללימוד עמוק ורחב הרבה יותר מאשר רעיון פרטי אחד.
תלמיד חכם גדול הנחשב כעמקן גדול ובזה כל עיסוקו, התבטא פעם על תלמיד חכם אחר הידוע כפשטן, שהוא מרביץ תורה גדול משום שהוא מצליח להכניס פסוק לכל בית יהודי, אמירה זו מעידה על קשר עמוק לתורה שאינו מצומצם רק לצורת העיון המוכרת.
הרצון ללמוד תורה הוא רצון עמוק שתמיד מתקיים, אך המהלך שבו הוא יוצא לפועל יכול להשתנות, כך מעמידים רצון בצורה נכונה ולא בצורה שמתמקדת בדבר אחד בלבד שהדרך להוציא אותה לפועל הוא יצירת לחץ.
בענייני בין אדם לחבירו פשוט שאדם צריך לחשוב על חבירו, אך גם בזה צריכים להבדיל בין מחשבה על עצמנו בלבד שמותירה מקום מאוד צר להתייחסות לשני. לדוגמה: אדם שחושב שהוא יודע איך מרצים את האישה ויש לו דרך אחת לזה ואותה הוא ינסה בכח להוציא לפועל הוא חסר מחשבה על השני, משום שהמחשבה צריכה להיות איך השני רואה את הדברים, והרצון העמוק הוא לקיים את 'רצונו' של השני ובזה יש מרחב עשיר כיצד להוציא לפועל את רצונו.
או כשיש ילד שבוכה המחשבה הראשונה שעולה בנו היא, כיצד ניתן להשתיק את בכיו, כלומר הבכי מציק לנו, והרצון הוא שטחי מאוד וחסר חשיבה על הילד, אך חשיבה נכונה תגרום לנו לחשוב, מה הוא זקוק האם ליצירת הרגלים או לנתינה או אולי לאהבה, אך כלל הכל שהרצון הוא עמוק יותר מהחשיבה הראשונה שהיא חשיבה על עצמו.
הסיבה שהמושכל ראשון שלנו הוא חשיבה על עצמנו הוא משום שזה חשיבה מוגדרת יותר, ואילו חשיבה על השני באמת ורצון עמוק לבין אדם לחבירו, דורשת חשיבה עמוקה ומחייבת יצירתיות.
הכלל העולה מן הדברים, שיש לגשת למצוות במחשבה עמוקה, ולייצר תכנית מאותו רצון עמוק עד כדי שתכנית זו תטריד את מנוחתנו, כמו טרדה עולמית שהנושא הוא ניצול הזדמנויות ולא עמידה בתקן.