לחוש טבעיות בתורה

לחוש טבעיות בתורה

נס הפורים שינה אצל כלל ישראל את הקשר עם התורה – "הדר קיבלוה בימי אחשוורוש". 

משמעות קבלת התורה מחדש היא שבשל מעלת הנס נפתח בפני כלל ישראל יחס טבעי של שייכות לתורה. בנס פורים הם ראו את ההתאמה בין ההשגחה למצב של כלל ישראל, ובכך אהבת הנס כוננה בהם רצון טבעי ופנימי לקיים את התורה.

קשר טבעי עם התורה זו נקודה שעלינו לשים אליה לב, מהי הטבעיות שלנו והקשר שלנו עם התורה, מעבר למחויבות.

הסבא מקלם (חכמה ומוסר, ח"א, ע' ל"ב) מביא את הגמרא בברכות (י"ז, א'): "מרגלא בפומיה דר"מ גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי". שפירושה הוא שקודם צריך האדם לדעת את דרכי ה', ואחר כך לשקוד על דלתות תורתו. 

שואל הסבא: מהי הכפילות של דרכי ה' ותורת ה', הרי בתורה לומד האדם את דרך ה', ואם כן מהי ההפרדה ביניהם?

כאן מייסד הסבא יסוד חשוב בקשר של האדם עם התורה. על האדם  למצוא את השייכות הטבעית שלו לתורה, ורק אחר כך לשקוד עליה. שייכות באה על ידי כך שהאדם מתבונן בדרכי ה', באופן שבו ה' משגיח עליו ומנהיג אותו, וכך, מתוך ההכרה ואהבת ה' הוא מחפש ללמוד את דרכיו ותורתו.   

המשגיח דיבר לא פעם על כך שכל דור לעומת הדור הקודם הוא ההבדל שבין שמים וארץ, וכך, מחמת ירידת הדורות עלינו להוריד לדור האחרון את התורה מהשמים לארץ.

התבוננות בדבריו אלו תלמד אותנו שירידת הדורות עליה דיבר המשגיח, אין היא על תאוות העולם שהתגברו, שהרי התורה אינה צריכה להיכנס לתוך תאוות האדם וכך אין צורך להורידה מהשמים לארץ. דבריו אמורים לגבי היחס שלנו לתורה, כלפי קבלת התורה הפרטית שלנו, שאכן נפגעה וירדה במשך הדורות. החיבור והשייכות שלנו נפגעו, ובנקודה זו עלינו להוריד שמים לארץ.

לשם כך עלינו להבין: היכן ירדנו במובן זה בתורה? 

התורה מחולקת אצלנו למחלקות וקטגוריות, יש לנו עיון, בקיאות, הלכה, אגדה. כשאנו לומדים אנו לא קוראים הכל כמקשה אחת, אלא תוך כדי לימוד אנו מקטלגים את הלימוד לנושאים שונים, והשמות שאנו נותנים להם מחלקים ומפוררים את המשמעות של כל התורה. 

נחשוב לעצמנו: בקריאת סיפור, הקורא יקרא הכל עד הסוף. הוא לא יסתפק בקריאה חלקית. הסיפור מייצר אצלו מציאות ממשית בראשו עד כדי כך שהוא מוכרח לדעת מה קרה בסופו של דבר עם מושא הספר. אין לו שום דרישה וחיוב לקרוא עד הסוף, אך סקרנותו הטבעית מובילה אותו לכך. 

'תורה שלנו לא תהא כשיחה בטלה שלהם', ולהווייתנו היא במצב נחות יותר. קריאה מהירה ורציפה של מסכת נתפסת אצלנו כבקיאות, בזמן שהסקרנות הטבעית של האדם הייתה אמורה להוביל אותו לאותה קריאה, אפילו יחס של סיפור אין לנו ביחס לגמרא. 

הרוחניות אינה נתפסת כמציאות אצלנו. הכל אנקדוטלי, הדברים נתפסים אצלנו כ'וורט', משהו מקומי ולא מציאות שלמה ועשירה. לא נמצא מי שיקרא ספר וישאל בקוצר רוח – 'מה הוורט בספר?' יש סיפור וישנם פרטים שמרכיבים אותו, העיקרון אינו הוורט. את אנו בלימודנו שואלים בקוצר רוח – 'מה הוורט פה?' 'לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלהם'.

ר' ישראל באגרת המוסר עוסק בכך שעלינו להפוך את האמונה המרחפת בנו למציאות ממשית על ידי לימוד והתבוננות, חזרות ולימוד בהתפעלות. 

קשה לראות שהמציאות הרוחנית תהיה כל כך מוחשית כמו מציאות. אפילו כשאנו מניחים תפילין, עליהן כתוב 'כי שם ה' נקרא עליך', אנו לא חשים את המציאות שלהם ככזו. אנו לא מזדעזעים מלחשוב על המשמעות של התפילין – 'כי שם ה' נקרא עליך'.

בלימוד תורה עלינו לפעול כך שהתורה תיקלט אצלנו כמציאות. אנו צריכים שיהיה בה אפילו יסוד אחד שהחיים תלויים באמיתת הדבר. בלי זה אלו חיי תורה חסרי לב. 

התורה אמורה להיות על לב האדם, הכרעת ההלכה באה מהלב. כמו שמובא (במגילה ט"ו, ב') שגם כשדרשו שלוש מאות הלכות פורחות באוויר, טינה הייתה בליבם. כשהדברים לא נמצאים על הלב חסר במציאות הרוחנית של הדברים.

אנו משתמשים רבות במושג 'שאיפות' כדבר מה שעל האדם לאחוז בו כדי להגיע לפחות למחצית הדרך, וכמו שרגילים לומר על גדולי ישראל – אם הוא לא היה שואף להיות כמו זה, הוא לא מגיע אפילו למישהו פחות ממנו.

נתבונן בדבר – 'יש לו מנה רוצה מאתיים', מדוע אינו רוצה ארבע מאות? ישנו יחס בין מה שיש לאדם למה שהוא רוצה, הרצון והשאיפות אמורים להיות מחוברים ושייכים למהות האדם העכשווית.

על האדם להתמקד ב – 'יש לו מנה'. פעמים רבות אנו מתמקדים במה שאין לנו, אנו חושבים מדוע אנו לא לומדים או מתפללים כראוי, אנו לא חושבים מדוע אנו כן מתפללים ולומדים. כשאין יחס הולם למה שיש, אי אפשר לשאוף ליותר, כי אין יחס נכון בין מה שיש בי למקום אליו אני רוצה להגיע. אלו דבריו של ר' ירוחם – שהאדם צריך לעבור בראש ובראשונה על ה'יש', על הכרת דרכי ה', ורק אחר כך לשקוד על התורה ולהתפתח יותר.

העיסוק במה שאין הוא כל כך גדול עד שאנו יכולים להבחין בכך שהדבר מתבטא אפילו בשפה שלנו. השפה מפותחת בצד החיסרון והביקורתיות יותר מאשר בצד המעלות וה'יש'.

מה משמעות ה'שאיפות' 

גם שאיפות שאין בהן תוכן לכשעצמו יש בהן משמעות, וכמו שאמר המשגיח – רופא, כדי ללמוד רפואה עליו ללמוד את כל האנטומיה של האדם לפרטי פרטים כולל שמות מדוייקים בלטינית לכל חלק וחלק בגוף. זהו דבר משעמם וחסר חיות. אך המשמעות של 'להיות רופא' בסוף מעניקה משמעות לכל הדרך. כך, אמר המשגיח, צריך להיות גם אצלנו, היעד של להיות 'למדן' או אפילו להיות 'כמו פלוני' עשוי לתת משמעות לכל הדרך. 

גם אם אנו רחוקים מלחוות את העולם הרוחני כמציאות ממשית, אנו יכולים לתת משמעות לדרך על ידי יצירת שאיפות ויעדים.

היום הבעיה קשה אף יותר, משום שאומנם טבעי להחשיב את הצעדים לקראת היעד, אך היום אין צעדים, ללומד ישנם היום קיצורי דרך רבים להגיע ליעד, הוא לא צריך להתאמץ ולהיות רציני.

כולנו רוצים להיות תלמידי חכמים וללמוד תורה לשמה, אך הדברים חייבים לעבור דרך המשיכה הטבעית של האדם לתורה. 

מה שנפתח בפורים לכלל ישראל – אצלנו הוא סגור, משום כך חובה עלינו למצוא את הנקודה הטבעית אצלנו בחיבור לתורה.

ר' ישראל רצה ממשות ולכן עבד עליה דרך ה'שאיפות', אנחנו איבדנו גם את השאיפות, משום שיש לנו קיצורי דרך להגיע להישגים וכך אנו מאבדים את הצעדים בדרך. 

אין לנו מה לחכות לנס בעניין זה, עלינו להתאמץ ולמצוא את הדרך.