אסון נורא פקד את יפן, רעידת אדמה הרסנית שהביאה איתה צונאמי קשה ששטף והרס את כל הנקרה בדרכו. אלפים רבים מתו באסון ומאות אלפי בתים ניזוקו. האסון אומנם התרחש רחוק מאיתנו – הן גאוגרפית והן דתית ותרבותית – הוא אירע לאנשים הרחוקים מאיתנו במובנים הללו. אך כאמור, עלינו להבין כיצד הדברים מדברים אלינו.
כשהאדמה רועדת עלינו לחפש את מקומנו
כשדברים גדולים ומטלטלים קורים בעולם, אל לנו לומר "הדברים קרו שם ואין זה מענייננו". כמו כן, אל לנו לתת הסברים מדוע הדברים קרו לאנשים האלו דווקא ובמקום הספציפי ההוא. הרי איננו נביאים ואין זה מענייננו להסביר מדוע קורים דברים כאלו ואחרים.
אם כן, כיצד עלינו לחשוב על דברים שכאלו? עלינו להקשיב לדברים ממקום של עבודה. כל דבר שקורה בעולם מדבר אלינו בצורה כלשהי, עלינו לפענח ולשים את הדברים על ליבנו במקום שבו הוא 'מיתרגם' לתוך החיים שלנו, וככל שהמקרים משמעותיים יותר בעולם, ככל שהם משנים סדרי עולם, כך גם עלינו להתייחס אליהם בתוך עולם העבודה שלנו.
כלפי מה הדברים אמורים? אסון נורא פקד את יפן, רעידת אדמה הרסנית שהביאה איתה צונאמי קשה ששטף והרס את כל הנקרה בדרכו. אלפים רבים מתו באסון ומאות אלפי בתים ניזוקו.
האסון אומנם התרחש רחוק מאיתנו – הן גאוגרפית והן דתית ותרבותית – הוא אירע לאנשים הרחוקים מאיתנו במובנים הללו. אך כאמור, עלינו להבין כיצד הדברים מדברים אלינו.
המסר הפשוט העולה מאסון זה הוא שהעולם הפסיק להיות מקום המאפשר לגור ולחיות בו. המסר של הקב"ה הוא שהתשתית של העולם, הקרקע שלו הוא מקום לא יציב שאינו נותן אפשרות לחיות עליו בבטחה. כך התרחש גם בפורים, העולם נהיה מקום שלא ניתן לחיות בו.
באסון יפן הדבר אירע ברמה עולמית, וככזה כך עלינו להתייחס למשמעות של הדברים בתוך עולמנו, שהעולם כולו נהפך למקום שלא מספק תשתית יציבה כדי לחיות בו.
ככל שהדין של הקב"ה הוא על מספר אנשים רב יותר, וככל שיש לו משמעות לחלקים גדולים ומשמעותיים בעולם, עומק החשבון הוא אחר.
הדברים מבוארים ברמ"ע מפאנו שכותב כי לנינווה נתן הקב"ה אפשרות לחזור בתשובה, אף כי התשובה נתחדשה רק בתורה וכי היא אפשרית רק ליהודי. בכל אופן, מכיוון שנינווה הייתה עיר גדולה ומשמעותית – החשבון עימה היה שונה.
כך גם בעינינו, אי אפשר להתייחס בשוויון נפש כשחלק גדול מהעולם הפך למקום שאי אפשר לגור בו.
מקום לגור בו, מבחינתנו, הוא מקום-תשתית לעבודה שלנו. מקום זה נתערער וניטל מאיתנו.
ה'מחייב' ברוחניות נחלש אצלנו בשנים האחרונות. הדחיפות לדעת ידיעות נרחבות בתורה, לשלוט בגמרות בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים ובשאר ספרות חז"ל, נתעמעמה בגלל מנועי החיפוש שמנגישים את החומר ברגעים ספורים. אומנם אפשרי לנו למצוא את המקום בו אנו רוצים לעיין, אך הזמינות בראש כבר אינה קיימת. דבר זה מפחית את המסירות שלנו פלאים.
גם דברי ר' איצלה כי ישנו חיוב ללימוד וחיוב לידיעת התורה בנפרד, התעמעמו אף הם. מושג השכר ועונש אינו מוחשי כבעבר. בדור הצעיר ישנה פחות ופחות תודעה של מחויבות. אפילו המחויבות לשכל אינה תופסת מקום כבעבר.
זו המשמעות של חסר בתשתית, אין לנו מקום לבנות עליו בית. כמו רעידת אדמה שמשמעותה כי אין אפשרות להציב בניינים, וכמו אזור שיש בו קרינה שאין בו אוויר נקי, הכל נהפך לרעיל.
העבודה שלנו בנויה על 'מחייבים', על תחושת המחויבות, עליה אנו בונים הכל. וכשהיא נסדקה באופן חמור אין לנו 'מחייב' לנקוט צעדים ולהתקדם. אנו כלואים בתוך בעיה זו וזקוקים לפתרון.
אך הכלל הוא שעלינו לעבוד עם הנתונים שיש בידינו. אם כן, עלינו לאתר מהם הנתונים שעדיין קיימים אצלנו, ומה המנוע הדוחף אותנו לעשייה.
הדבר שהפך למשמעותי אצלנו בשנים האחרונות הוא החוויה. החוויה, אפשר לומר, מחליפה את המחויבות. אנו רוצים לחוות את התפילה, את הלימוד ואת כל העשייה הרוחנית שלנו. הכח המניע שלנו הוא החוויה תחת המחויבות ששימשה כציר המרכזי לאורך הדורות.
בקשת חווייה כתנאי לעבודה היא דבר מסוכן ביותר. כי כאמור, המחויבות הייתה תמיד נר לרגלינו, משום שישנם מצבים בהם העבודה אינה חווייתית ובכל זאת אנו נדרשים לעשות אותה.
נדמיין את משה רבינו בשבעת ימי המילואים, כאשר שימש ככהן גדול. הוא שחט והקריב את הקורבנות, אך העבודה שם נראתה שונה מכפי שנחוותה בבית המקדש, שם אש ירדה מן השמים לאכול את הקורבנות. בשבעת ימי המילואים האש לא ירדה מהשמים, אלא משה היה צריך להבעיר אותה, לא היה הנר המערבי דולק, וכך לא הייתה ניכרת השראת השכינה. עבודתו של משה רבינו לא הייתה מלווה בחוויה של בית המקדש, ובכל זאת היה עליו לעשותה. כך הדבר גם אצלנו. ישנם זמנים בהם אנו נדרשים לעשות דברים בלי שתישא אותנו הרוח מלמעלה.
בקשת החוויה טמונה אצלנו עמוק בכל צעד שאנו עושים, אנו רוצים לחוש עליונות על השני, אפילו דקדוק המצוות נעשה לעיתים מתוך תחרות חברתית, כשהדבר נמדד כלפי חוץ ואנו חשים את המעמד החברתי שלנו דרך דקדוק ההלכה. המחויבות כבר לא מניעה אותנו, אלא הרבה מידות צצות בתוך המעשים.
בבקשה זו שאנו רוצים לחוות כל דבר וכל עשייה רוחנית, אנו סוגרים את הדלת בפני עבודת ה', משום שבתפיסה שלנו עבודת ה' מורכבת ממעשים מוגדרים וברורים כך שבאופן כזה אין לנו אפשרות לחוות את הדברים כמשמעותיים.
כשהאדם אינו עצמאי אלא הכל מוכתב לו, המשמעות היא רק להיות צייתן. זוהי תחושה שלא מאפשרת לחוות את הדברים. גם מעשים טובים שמעבר להלכה, אנו עושים מפני שמישהו עשה אותם והצביע עליהם כדבר משמעותי, וכך שוב אנו מאבדים את החוויה בהם. לדוגמא, ברכת המזון מתוך ברכון זו מעלה, אך אנו לא עושים אותה כמשהו שבא מתוכנו, אלא מפני שמישהו אמר שזהו דבר חשוב.
זהו המצב הבעייתי בתוכו אנו לכודים – מצד אחד אנו רוצים לחוות את הדברים כדבר נשגב שבא מתוכנו, כשמאידך התפיסה שלנו היא של עשייה מוגדרת וידועה מראש.
עלינו למצוא תשתית עליה נבנה את עבודת ה' שלנו חרף המגבלות והבעיות בתוכן אנו נתונים.
נשים לב כי אל לנו לומר שדרך העבודה היא קבלה בידינו ואל לנו לשנות אותה, שהרי ר' ישראל כותב כי הסיבה שצריך להיות 'בית המוסר' מיוחד ללימוד מוסר היא משום שבו תהיה אפשרות ללומדים לעשות תנועות גוף משונות, כאלה שנצרכות ללימוד מוסר כראוי. האם אנו אכן לומדים כך מוסר? התשובה כמובן שלא. אם כן, עלינו להפנים כי אנו אמורים למצוא את הדרך שתועיל לנו בעבודת ה'.
האסון הנורא התרחש במזרח הרחוק, אין לו חשבון עם התורה שלנו, לא הייתה שם גלות, זהו ביטוי של העולם בכללותו. ואם כן, כך אנו אמורים להתייחס לדברים, המסר העולה אין לו דבר חוץ מלומר לנו כי עלינו למצוא תשתית ואדמה לבנות עליה את עבודתנו כראוי.
אם בעיה זו, כפי שתיארנו, עומדת לפיתחנו – עלינו לעבוד באופן שיהיו בה עצמאות ומרחב.
כשנשים לנגד עינינו את המטרות בהן אנו רוצים להתקדם ולצמוח, עלינו לשים לב לדרך שאנו עושים ולצורה בה הדברים נעשים. לדוגמא, אם אנו כותבים חידושי תורה או שאנו מרצים אותם לאחרים, עלינו לשים לב לדרך בה אנו עושים את כל זה. לשים לב לצורת הכתיבה ולניסוח, לאופן בו אנו מוסרים ומרצים את הדברים כך שהם יובנו לבני שיחנו ולא רק שייאמרו על ידינו. עלינו לעשות באופן שבו ניתן שימת לב כיצד הדברים נעשים ומהן התוצאות של הצעדים אותם אנו עושים לעבר המטרה.
הדבר ימלא אותנו בחוויית עשייה והצלחה. יש בדרך מרחב של עשייה ויצירתיות, תוך כדי חוויית הצלחה וחוויית התקדמות.
ניקח מטרה כמו תפילה מתוך רגיעה ושלוות הנפש, כשנשים לב לאופן בו אנו בוחנים את עצמנו על ידי מעשים מסוימים, ובודקים האם הם מביאים אותנו לתפילה המיוחלת, גם כשהם צעדים קטנים וניסיוניים. שימת לב לתוצאה שהם מובילים אליה תעניק לנו חוויה ותחושת סיפוק.
באופן זה, אף כשעבודה ומחויבות סותרות את החוויה המבוקשת, על ידי כך שאנו מייצרים את התוצאה על ידי ניסוי ותהייה יש לנו סיפוק וחוויה. כך אנו עוקפים את ה'מחייב' ורותמים את החוויה על מנת להתקדם ולקבל הנאה מעבודת ה'.
המסר שעלינו לקחת מאסונות כאלו כדוגמת מה שהתרחש ביפן, הוא לא שכר ועונש, תרגום כזה הוא קל מדי ושטחי. עלינו לקחת את הדברים למקום של עבודה ולהבין כי הקב"ה מדבר אלינו דרך כל מה שקורה בעולם.