ימים אלו הם ימי הכנה לחג השבועות נתבונן בפסוקים ונראה כיצד מתפרשת הכנה למתן תורה.
הפסוק אומר 'ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה' התנועה 'לקראת' היא המעמידה את ההכנה הראויה למתן תורה ונבאר.
בעסקנו בנושא 'עמל התורה' עומדת לנגד עיננו סוגית הגמרא בסנהדרין אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו – הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא'.
מבואר שעמל אינו מאמץ גופני אלא יצירת מהלך בנוי שמכריח סדר, עמל מלאכה בו אדם מציב יעד מוגדר ופועל במהלך לאותו יעד. עמל שיחה בו אדם בונה מסר שרוצה להעביר ועמל לסדר בצורה נכונה, ובאמת נתבונן שישנם אנשים המוסרים את דבריהם בלא יעד ברור, אין בנין שעומד על תילו שאפשר לומר שכל חלק וחלק ממנו יצר את המסר הרצוי לא כך נראית שיחה נכונה.
בעמל תורה עלינו להתבונן היכן מונח ה'יעד' שאליו אנו מגיעים. דבר פשוט הוא שבלימוד ובמיוחד בעיון הסוגיות איננו באים עם יעד ברור 'למסקנא זו אנו רוצים להגיע' משום שהחיפוש והחוסר ידיעה הוא המלוה את האדם בבנית הסוגיא מהו אם כן היעד שדרכו נוכל לבנות עמל התורה.
בעקבות צורך זה של יעד טועים אנשים רבים ומחפשים ליצור לעצמם 'יעד' בלימוד אם על ידי הספקים או גרוע מכך חתירה למסקנות ידועות, אך טעות זו כבר כתב רש"י בסנהדרין דף כו עמוד ב על דברי הגמרא 'מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה וז"ל: מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדבר תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא. אין לאדם להציב יעדים ברורים.
במתן תורה עם ישראל יצאו 'לקראת האלוקים' ברור שהיעד לא היה קיים שהרי בשומעם שתי דברות הראשונות פרחה נשמתם והם לא יצאו על דעת שתצא נשמתם אך הם יצאו 'לקראת האלוקים' בצורה שבלתי ידוע כיצד הם יעמדו לפני האלוקים ומה כלול בזה.
גם בלימוד התורה אנו יכולים לראות שהמעיין הוא הולך 'לקראת' דבר מסוים וגם שאינו מוגדר ואולי בגלל שאינו מוגדר המעיין חותר כל הזמן לכיוון מסוים. נקל לראות שני בני אדם הנראים מרחוק בתנוחה דומה אך אחד מהם מעיין והשני במנוחה ההבדל ביניהם שאם נביט בעיניהם של השניים המעיין נראה ממוקד והנח איננו ממוקד זה משום שהמעיין ממוקד 'לקראת' דבר אחר.
בפסוק זה המתאר את יציאתם 'לקראת האלוקים' כתובים שתי מילים לכאורה מיותרות 'ויוצא משה וכו' מן המחנה' מה בא זה ללמדנו ברור שמשה הוציאם מן המחנה.
נוכל לומר שכתוב כאן יסוד כיצד ניגשים ליעד שאינו מוגדר שתמיד צריכים להיות מקודם ב'מחנה' ובתרגום לעמל התורה אצלנו הכוונה שאדם צריך למצוא לעצמו מקומות חניה תוך כדי העיון, ולזהות נקודות שהוא כבר יכול לקבוע אותם ולבנות עליהם, ובכך הוא יוצר תהליך של עמל. כמו בעמל מלאכה ובעמל שיחה הוא עמל בתורה שיש לו תהליך אפילו בלי ידיעת המטרה, 'לקראת האלוקים' המטרה איננה ידועה אך התהליך הוא 'מן המחנה' מקומות שאותם אפשר לציין ולקבוע שיהיו חלק מבנין הסוגיא.
ניתן לפגוש באדם שעסוק במשך זמן ארוך בספר מסוים וכשמתחדש לו חידוש בספר שבו הוא עסוק הוא נרגש מאוד אך כשהוא מציע את החידוש בפני מי שאינו עסוק אין הוא מתפעל כמותו, ההבדל ביניהם שהראשון יצר לעצמו מקומות חניה בנושאי הספר ומתוכם הוא יוצר דבר חדש. והשני שאין לו חניה מוקדמת אין הוא מתפעל משום שכשאין יציאה 'מן המחנה' אין הליכה 'לקראת האלוקים'.