רצון ה׳ הוא מרכזי

להיות מוכשר לקבלת התורה

ספירת העומר היא זמן הכנה לשבועות – חג מתן תורה. נתבונן במהותה של תורה ונכין את עצמנו כראוי לקבלתה.

מעלתם של ישראל

כשהציע הקב"ה לישראל את התורה, הם קיבלו אותה באופן של 'נעשה ונשמע'. זו מעלה גדולה אותה קיבלו עם ישראל על עצמם – לקיים את התורה באופן של הקדמת ה'נעשה' ל'נשמע'. זו קבלת עול שנעשתה מתוך בחירה.

לאחר מכן, בשעת קבלת התורה נכנסו ישראל תחת ההר. וכפי שכתוב: (דברים ל"ג ג') "אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ."

מבאר רש"י: "'כל קדשיו בידך' –נפשות הצדיקים גנוזות איתו, כעניין שנאמר והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.

'והם תכו לרגלך' – והם ראויים לכך שהרי תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני".

מעלתם של ישראל היא בהיותם צרורים בידיו של הקב"ה, וזכו לכך כשהכניסו עצמם תחת ההר.

כפיית ההר כגיגית לא הייתה בניגוד לרצונם וככפייה חיצונית על רצונם. הם הכניסו את עצמם תחת ההר וזכו ל'והם תוכו לרגליך'.

דרגה זו של כניסה תחת ההר גדולה מדרגת ה'נעשה ונשמע', בה אומנם קבלו עול של הקדמת העשייה לשמיעה, אך העשייה נעשית מבחירה. לעומת זאת, כשהכניסו עצמם תחת ההר, הם הכניסו את עצמם למצב של כבילות, וכמו שאומר רש"י שהם זכו להיות צרורים בידיו. במצב זה העשייה אינה בבחירתם – הם מוכרחים לקיים את התורה.

אך המדרגה העליונה הייתה בשעה שדיבר הקב"ה ואמר להם את עשרת הדברות. אז פרחה נשמתם – הם איבדו את כוח החיים.

אומנם דרגה זו מצריכה ביאור, הרי לקיום התורה צריך האדם בחירה וחיים, ומה הטעם שבנתינת התורה אין להם את היכולת לחיות?

חשוב להבין כי מעלות אלו של ישראל הגיעו באופן של התפתחות, וכעליית מדרגה מפעם לפעם.

תחילה קיבלו על עצמם 'נעשה ונשמע', שזו דרגה גבוהה יותר מאומות העולם שביקשו לשמוע 'מה כתיב בה'. הם קיבלו עול.

בשלב השני הם כבר נכנסו תחת ההר, הם שמו את עצמם במצב של עשייה מתוך חיוב, אין בהם את כוח החיים על מנת לבחור – הם מחויבים לדבר ה'.

השלב השלישי היה בשעת דיבורו של הקב"ה, בו הם איבדו לחלוטין את כוח החיים מחמת דיבורו של הקב"ה.

הם היו במצב שדיבורו של הקב"ה נכנס בהם באופן כל כך נוכח עד שלא היה מקום לחיים שלהם.

הדבר המרכזי בקבלת התורה, הוא המרכז שרצון ה' מקבל בחייו של האדם על חשבון הרצון האישי שלו.

על האדם לשים את רצון ה' במרכז חייו, באופן כזה שחייו ייעלמו אל מול נוכחות רצון ה'. זו המשמעות – שפרחה נשמתם.

אינדיבידואליזם ורצון ה'

כיום המקום של האדם מועצם מאד, הוא נוכח מאד כדבר הקיים במרכז החיים. האינדיבידואליזם ממלא כל הארץ כבודו. החשיבה של האנושות השתנתה ודבר זה חדר אף אלינו.

אדם מסכים ללמוד תורה רק באופן שיש לו בה הנאה. הוא מוכן לשמוע את דבר ה' אך הוא מניח שהדבר צריך להתאים לו ולהיות להנאתו. הוא שם את עצמו כל כך במרכז עד שכל הפרשנות שלו לתורה ולדבר ה' נגזרת מכך שהרצון שלו הוא זה שעומד בבסיס החיים, והכל מסתובב סביבו.

כאשר יש לאדם קושי ללמוד, הוא יחשוב כיצד הוא יקבל טעם מלימודו – ברור לו שכך רצונו של ה' שיהיה לו טעם בלימודו. אך הוא לא יעלה על הדעת לומר לעצמו – אומנם אין לי הנאה מהלימוד, אך אני מחויב לדבר ה'. ואם הוא רוצה בכך, הרצון להנאה האישית נסוג ונעלם.

זו המעלה שזכו לה עם ישראל בעת מתן תורה. דבר ה' היה במרכז החיים שלהם עד שרצונם נעלם וכלא היה מול רצונו של הבורא.

הפסגה התרחשה בעת דיבורו של ה' – פרחה נשמתם. הקב"ה לא הרג אותם, אלא לא היה מקום לחייהם כאשר דבר ה' נכנס לתוך ישותם.

ידוע מגדולי עולם כי מצווה אחת יש בעולם – לעשות את רצון ה'.

בתחילה זהו משפט שנשמע פשטני, אך יש בו עומק רב. רצונו של ה' זהו הדבר שעומד בבסיס העולם. על נקודה זו מושתתת כל התורה כולה: לפנות מקום לרצון הבורא.

לקראת חג מתן תורה עלינו לתת את הדעת כיצד אנו זוכים ומתחילים להתקרב לאותה המידה. כיצד אנו מכניסים את רצונו של הקב"ה לעולמנו ונותנים לו את המרכז.

כיצד ניתן לעבוד על כך

על המשנה הראשונה במסכת פאה, האומרת כי על גמילות חסדים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, אומר הרא"ש: "כי הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות, מבמצוות שבין אדם לקונו".

הרא"ש מחדש כי מעלת גמילות חסדים אינה בכך שגדול 'בין אדם לחברו' מ'בין אדם למקום', אלא גם כי 'בין אדם לחברו' הוא עבודה של הנכחת הבורא וקיום רצונו שייעשה רצונותיהן של הבריות.

מקום זה של קיום רצונותיהן של הבריות הוא אף מקום מועדף לעבוד דרכו על הנכחת רצונו של הבורא כמרכז החיים.

הסיבה לכך היא כי רצון הבריות הוא דבר מוחשי יותר שאי אפשר להתעלם ממנו על ידי קיום של 'לצאת ידי חובה' – האדם רואה וחש את רצון הזולת.

לעומת זאת, רצונו של ה' במצוות הוא דבר שניתן להתעלם ממנו על ידי בריחה של עשיית חובה, בלא לחוש כי יש בדברים רצון חי. אנשים עושים את מה שהם צריכים, אך אין הם מתייחסים לכך שיש כאן רצון.

כשהרצון של מישהו אחר אמור לעניין אותי, עליו להיות דבר מרכזי בחיים שלי. כך ברצון האחר וכך ברצונו של הקב"ה.

אנו מוצאים את עצמנו מתעלמים מרצון ה', או אם נדייק: מתעלמים 'מכך שיש רצון'. כשיש דיון הלכתי ומחלוקת אנו מחפשים מיד את המסקנה – זה אומר כך וזה אומר אחרת. אנו לא מתייחסים לדברים ככאלו שיש 'רצון' ה' מאחוריהם. אם נתייחס לדברים כרצון, אנו נתייחס אליהם אחרת, הם יעסיקו אותנו באופן שונה לחלוטין, נתעניין בהם.

ועדיין, התעניינות היא מילה שטחית למושג זה.

נדמה את היחס והחבות שיש בין האדם לרצון ה' על ידי ההבדל שיש בין קשר חברות לבין קשר נישואין. החברות בנויה על מכנה משותף בין החברים. החיים האישיים של כל אחד עשויים להיות שונים, ואפילו תחומי העניין שונים לחלוטין, ובכל זאת המכנה המשותף מחזיק את החברות.

קשר נישואין לעומת זאת, בנוי דווקא על המקומות בהם ישנו שוני, המקומות הלא מובנים הם המקומות אליהם ישנה התמסרות. ממקומות אלו האדם גדל מעבר למגבלה שלו. לזולת ישנם רצונות שאינם מובנים לי, ובכל זאת אני מתמסר אליהן.

המסירות לרצון הזולת צריכה להיות כדוגמת מסירות בקשר נישואין. רצון הזולת אמור להיות כל כך מרכזי בחיים שלי – עד שהרצון האישי יידחק ויעלם.

כך, כאמור, אומר הרא"ש: קיום רצון הבריות כמוהו כרצון ה', ואף יותר.

זהו רצון שעליו להדריך אותנו בחיים, כפי שבתורה ישנם חלקים אותם אנו לא מבינים כראוי אך מקיימים יען זהו רצון ה', ואפילו במשפטים המובנים ביסודם ישנם דברים שאינם מתיישבים על דעת האדם – אך הוא מקיים.

הקשר עם הבורא אינו קשר של חברות – של מכנה משותף. הוא כמו קשר נישואין – "ביום חתונתו זו מתן תורה". גם כשרצון ה' אינו תואם את דעתנו, רצון ה' הוא המרכז, כשהרצון שלנו נעלם מחמתו.

ב'אנוכי' ו'לא יהיה לך', מתו ישראל – חייהם נדחפו ויצאו. ה' לא נטל את נשמתם, אלא המוות היה תוצאה של נוכחות מוחלטת של רצון ה' בחיים.

היום אנו חיים בעידן בו נקודה זו היא מלחמת תרבות בין התרבות המערבית ששמה את הפרט במרכז – לבין התורה בה דבר ה' מניס את החיים.

לדוגמא, אם ננסה לומר במרחב הציבורי את הדין – 'אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן', דבר שיש לו רלוונטיות משמעותית במציאות בה אנו נתונים, כשישנם חטופים ביד אויב – נחוש את חוסר המוכנות לשמוע שישנם דברים שהם מעבר לקיום הפרט, לרווחתו ולתחושותיו.

הפרט הוא מה שנמצא במרכז, כאשר מהתורה עולה הפוך לגמרי, האדם שם את רצון האחר במרכז, החיים שלו נדחקים הצידה מחמת רצון החבר, וכמו לא היו כלל.

אם נחזור שוב לדברי הרא"ש, שאמר כי המקום החשוב לעבוד על דבר זה הוא ב'בין אדם לחברו', נבין כי הבית והמשפחה הם המקום הטוב ביותר לעבודה זו. דווקא השוני הוא מה שמחזיק את המחויבות לעשות את הרצון של האחר ולדחות את הרצון שלי.

אין זה קל לעבוד על דברים אלו, אך עלינו להחזיר את המקום המרכזי של הקב"ה לחיים שלנו, להתעסק בזה ולתת לדברים להתנחל בתוך ליבנו.

מסירות נפש אינה סוף המסע, אלא היא המקום ממנו הכל מתחיל. עם ישראל מסרו נפשם על מנת שייכנס רצון ה' לחייהם. הם מתו בדיבורו של הקב"ה.

הרא"ש מלמד אותנו כי העבודה להנכיח את רצון ה' עוברת דבר קיום רצון הבריות. ברצון הבריות יש מוחשיות שאי אפשר להתעלם ממנה.

זו ההכנה הראויה למתן תורה – עלינו להסכים לכך שרצון ה' הוא זה שעומד בבסיס קבלת התורה, ועלינו להכניס אותו לחיים על ידי התעסקות מתמדת בדבריו. כל אחד יכול ומחוייב למצוא דרך להיכנס בשערי עבודה זו.