אם נאמר לאנשים שחוו רעידת אדמה, כדוגמת יפן – 'אין דבר העומד בפני הרצון', זו תהיה שטות. משום שראשית, בעבור כל עשייה אקטיבית עלינו לעמוד על קרקע יציבה שתיתן לנו אפשרות ומרחב לעשייה. קרקע כזו אינה עומדת בכח הרצון, היא אף אינה עומדת בכח כל דבר אקטיבי. עליה להיות הדבר המובן מאליו, זה שאנו לא צריכים לחשוב עליו – שיש לנו ביטחון לגביו.
דרך עבודה
'אין דבר העומד בפני הרצון' זוהי אמירה מעצימה שמעניקה כח. אך עלינו להתבונן כי אי אפשר להתחיל עבודה בכל תחום שהוא על ידי רצון בלבד.
רצון הינו טוב כדי לבנות, לצלוח משברים ולעשות את הבלתי אפשרי לכאורה, אך לשם כל זה עלינו לעבוד על קרקע יציבה. אם נאמר לאנשים שחוו רעידת אדמה, כדוגמת יפן – 'אין דבר העומד בפני הרצון', זו תהיה שטות. משום שראשית, בעבור כל עשייה אקטיבית עלינו לעמוד על קרקע יציבה שתיתן לנו אפשרות ומרחב לעשייה. קרקע כזו אינה עומדת בכח הרצון, היא אף אינה עומדת בכח כל דבר אקטיבי. עליה להיות הדבר המובן מאליו, זה שאנו לא צריכים לחשוב עליו – שיש לנו ביטחון לגביו. כמו קרקע, כשאנו הולכים ודורכים עליה אנו לא צריכים לשים לב לכל פסיעה ולבחון האם היא יציבה מספיק, אלא היא הדבר המובן מאליו שאנו לא חושבים עליו במודע.
אחר כזו קרקע עלינו לחפש ולאתר בכל עבודת ה' שלנו. כזו שעומדת עוד לפני הרצון. חיסרון של קרקע זו דומה לאדם הרוצה ללמוד, אך אינו יודע לקרוא.
על מנת לצמוח ב'בין הזמנים' עלינו למצוא בעצמנו קרקע כזו. אי אפשר לעמוד בימים אלו בהתעוררות תמידית, דרושה לנו קרקע כדי שנוכל לעמוד עליה בבטחה, כך שלא נשחית את ימינו לריק.
לעיתים אנו בונים ויוצרים רקע ושגרה על גבי דברים שלא באמת תופסים אותנו. אנו רוצים לסיים מסכתות או להשיג דברים אחרים ברוחניות, אך הדבר לא מספק לנו באמת מוטיבציה, וכך אנו בונים על קרקע שאינה יציבה ואין היא המובן מאליו על מנת לבנות בניין של קיימא.
לדוגמא, כדי שאדם ייבחן על מסכת, הוא מחפש לקבל על כך כסף ומלגה, בעוד שההיגיון אומר הפוך – הרי זו הזדמנות בשבילו לדעת ולהיווכח היכן הוא עומד בלימודו והאם אכן רכש את הידע בתורה. ומדוע שהוא עצמו לא ישלם על כך? הסיבה היא שהדבר לא מדבר אליו עד כדי כך. כך נמצא את עצמנו מדי תחילת זמן מתכננים תוכניות שעולות בעשן ככל שעובר הזמן, וחוזר חלילה. הסיבה לכך היא שאנו לא דורכים על המקום היציב והנכון.
אם כך, עלינו לחפש ולדרוש אחר הדבר היציב עליו נוכל לבנות את בניין עבודתנו כראוי.
אנו אנשים שמחפשים חוויות. חוויות אינן התרגשות, אלא הן האופן בו הדבר מדבר אלינו. כך, מי שהכיר את המשגיח ראה שאף שלא היה אדם רגשן כלל, כל עבודתו הייתה מושתתת על חוויה, במובן זה שהוא שם לב למה שעשה וחקר אחר כל פעולה – מה מניע אותו וכיצד הדבר מדבר אליו, מה מהמעשים שהוא עשה מביא לְמה וכן הלאה. באופן זה עולמו התעשר וכך כולנו מכירים אותו.
ממש כמו המשגיח, עלינו לברר לעצמנו מהי החוויה שלנו, מה מניע אותנו? הרי התלהבות כדוגמת תחילת הזמן פגה מהר מאד, זאת כולנו מרגישים.
יש אנשים הסבורים כי הם יכולים לבנות את עולמם הרוחני על סיפוק – סיפוק, מלשון להספיק, אך זהו גם דבר שאי אפשר לבנות עליו כי הוא מסוכן, משום שהאכזבה רבה. אנו מוצאים את עצמנו מאוכזבים אכזבה מרה מעצמנו, ממש כדבר שמובנה אצלנו.
אכזבה רוחנית היא כמו צל שהולך לכל מקום אחר בן התורה ובן הישיבה. הסיבה לכך היא משום שאנו מתחרים על מקום צר מאד בתוך הישיבה, אין סיכוי לרבים לעמוד על אותו מקום צר ויחיד שהחברה בישיבה משרטטת, וכך אין בנו עוז וגבורה לצמוח ולגדול.
רבים מתוכנו שייכים לרוחניות אף שהם לא חשים כך. הסיבה היא שהם חשים כי לא הגיעו לפסגה, ומשום כך "כל זה איננו שווה לי".
קרקע לעבודה צריכה להיות כזו שרבים יכולים לעמוד עליה, זה המאפיין של קרקע – אפשר ללכת עליה ואפשר לרוץ, איש איש כפי מה שהוא. קרקע אמורה גם להספיק לכולם, לתת לכולם מקום. אומנם אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, אך גם ליתר האנשים יש קרקע, הם אינם כלום גם אם לא הגיעו להוראה, כל אחד מהם יצא למקום אחר שאינו הוראה, אך יצא למקום מסוים. כמו קרקע פיזית, המסוגלת להחזיק את הבניין כמו גם את האדם.
מה שאנו עושים הוא אינו קרקע אלא יעד. לרצות לדעת את המסכת זהו יעד אך לא קרקע.
אנו נדרשים למהפכה, לא כזו שמשדדת מערכות אלא שנשארת עם מה שאנו עושים – כשבפרטים הקטנים הכל ישתנה.
כשיש בנו רוצן להשיג משהו רוחני בתפילה או בתורה, אנו מתייחסים לכך כיעד. עיננו נעוצות בסוף הדרך, בהשגת המטרה. זהו דבר שעלינו לשנות.