על שאלה זו הגיב המשגיח כי על האדם לעבוד באופן כזה שתמיד יחוש בתחילת הדרך, שעדין אין כלום בכליו. אין זה אומר שהאדם אינו מתקדם, משום שבדומה לגוף האדם, הגוף מתחלף תוך כדי שהוא גדל. האדם אינו גדל בלי שיעור יחד עם זה שאין הוא נשאר ילד. זוהי גדילה שמדייקת את עצמה תוך כדי התפתחות.
ציור נכון בעבודת ה' – חיים ולא צמיחה
לעבודת ה' ישנם דימויים שונים כמו בניין האדם, גדילת האדם, צמיחת האדם. אלו דימויים שעלינו להתייחס אליהם בכובד ראש. הם לא נועדו רק לחמם את הלב ולתת מוטיבציה לאדם. אלו דימויים שמבנים צורת עבודה מסוימת, משום כך עלינו לדייק את הדימוי לצורך עבודה נכונה יותר ומדויקת.
נבחן את הדימויים הנפוצים –
בניין האדם זהו ביטוי שמדמה את ההתפתחות של האדם לבניין. הדימוי יכול להישמע ראוי, אך לעיתים נבחין כי תהליך בניה של בניין יהיה מהיר יותר, ובכך הקשר בין בניין האדם לבניין פיזי ייפגם. כי הרי ברור ששיעור קומה באדם לא נבנה בתהליך מהיר מדי.
צמיחת האדם זהו גם ביטוי שגור, כשהדימוי הוא לצמיחה של עץ – 'האדם עץ השדה'. כמו עץ שגדל ומתפתח כך האדם. גם ביטוי זה, כשנבחן אותו נמצא שהוא לא מדויק. העץ מוסיף לעצמו מיום ליום ומשנה לשנה, ואילו האדם נשאר אותו הדבר. אומנם 'האדם עץ השדה', זהו דימוי שמעניק מוטיבציה ודרבון, אך אין זה דימוי מדויק להבין מכך דרך עבודה.
נתעמק בצורת החיים של האדם, ונבחין כי האדם, כמו כל בעלי החיים, יש בו מנגנון ייחודי שאין בכל הצמחים. מתרחשת בו באופן תמידי תחלופת התאים בגוף. בתוך חודש האדם מחליף את כל גופו: התאים של הלב, של השרירים, של הדם וכן כל דבר בגוף. התאים הישנים מתים ותחתם מתחדשים תאים חדשים. זהו תהליך המתרחש לאורך כל חיי האדם – הוא משיל את התאים הישנים שמתים ומפתח תאים חדשים.
זהו תהליך הקיים רק בבעלי חיים. תהליך כזה אינו מתרחש בצומח, בו הגדילה נוספת על גבי הישן. אין זו תחלופה כי אם תוספת.
זו הסיבה שהעץ גדל כל הזמן, השכבה החדשה נוספת על הקודמת. וזו גם הסיבה שהאדם אינו גדל. הוא מתחלף כל הזמן, מוציא את הישן ומחדש חדש. האדם נמצא בבירור תמידי, הגוף מברר את עצמו ללא הרף.
זוהי צורת החיים של האדם ובכך הוא שונה מצומח. בדומה לכך על האדם לצייר את עבודת ה' כחיים ולא כצמיחה. אם הדימוי שלו יהיה עץ הוא יחטא למטרה ועבודתו עלולה להיות שגויה.
האדם גדל ומתפתח על ידי שעולה בליבו יוזמה לעשות – להתרחב, יש בו נדיבות לב לצאת מעצמו ולעשות משהו גדול. יוזמה זו שנזרקת באדם, תמיד יהיה חשד כלפיה – שמא אינה טהורה ונקיה. אך האם זו סיבה להימנע או לחדול? התשובה היא שגם אם יוזמה זו אינה נקיה לגמרי, כך היא הדרך לכתחילה, מכך נוצרות יוזמות.
האדם אמור לאמץ את נדיבות ליבו לעשות משהו, להתמסר לרעיון הראשוני, ורק אחר כך לשוב לעולמו הפנימי ולבחון את היוזמה, איך היא נעשתה, וכיצד לעשות אותה באופן נקי וטוב. זהו מהלך שמתרחש כל הזמן במעין מעגל. האדם יוצא החוצה, פועל, וחוזר פנימה להתבונן ולדייק את עצמו.
ממש בדומה לבירור הפיזי שגוף האדם עובר, בשונה מעץ שרק מוסיף עוד קומה לקומה הקודמת.
מי שיעבוד כמו צומח, באופן שרק יוסיף לעצמו עוד ועוד, יחוש תחושת מחנק מעומס הדברים, לא תתאפשר לו עבודה אפקטיבית באופן כזה.
ר' ישראל כותב באור ישראל (מכתב ט"ז) כי על האדם ללמוד בספרי מוסר בשקידה באופן של 'שפיכת הנפש'. המושג 'שפיכה' מבטא את העובדה שלא נשאר מאום בכלי. אם כן, מהי המשמעות של שפיכת הנפש בהקשר זה?
על שאלה זו הגיב המשגיח כי על האדם לעבוד באופן כזה שתמיד יחוש בתחילת הדרך, שעדין אין כלום בכליו. אין זה אומר שהאדם אינו מתקדם, משום שבדומה לגוף האדם, הגוף מתחלף תוך כדי שהוא גדל. האדם אינו גדל בלי שיעור יחד עם זה שאין הוא נשאר ילד. זוהי גדילה שמדייקת את עצמה תוך כדי התפתחות.
זו עבודת האדם – לברר את הגדילה וההתפתחות שלו באופן שהדבר יהיה נקי וזך.
היוזמה ונדיבות הלב של האדם אינן צריכות להיות בטהרת הלב כבר בשעת היוזמה. זהו דבר השייך אולי לדור דעה כמו דור המדבר – בנדיבות לב למשכן, אך לא בעולם כמו שלנו.
יתרה מכך, דרך היצר הרע נוצרות כל היוזמות, ומשם הרצון להתרחב ולעשות דברים חדשים. הנקודה האמיתית, זו שבוחנת את הדברים, מגיעה לאחר מכך. מראש, היוזמה אינה נוצרת בטהרה, רק לאחר מכן על האדם לברר מהו המקום הנקי בתוך מעשיו.
באופן כזה מדריך ר' ישראל (מכתב כ"ח) את לומד התורה. וכך כותב:
"על האדם ללמוד בתחילה כחפצו, לילך אחר הנאה והיפה. רק אחר כך עליו לחפש את האמת".
כך גם בשאר יוזמות שיש לאדם, עליו ללכת אחר רצון ליבו, להרחיב את עצמו ואת פועליו, כשבשלב השני עליו לבחון את עצמו. זו עבודת בירור.
בירור זה מתואר באור ישראל (מכתב כ"ט) שמביא את דברי הסבא מסלבודקא על אבות דר' נתן. וכך אומר הסבא: אברהם אבינו הוסיף יצר לאדם, שאיפה חדשה שאיתה הוא ירצה 'להרחיבה כחפצו'. זהו השלב הראשון – לעשות וללכת אחר הלב.
בשלב השני, המדרש אומר שאחר שאברהם לימד את אורחיו על הטעם החדש הוא אמר להם 'ולא עוד', צריך לברך. זהו הבירור שנעשה אחר הפעולה היזמית הראשונה.
בעבודה זו, ההכרה העצמית מתחדדת כל העת, ומתבררת היכן נקודת העבודה של האדם. זהו תהליך איטי וארוך שלוקח זמן. למשגיח, למשל, בירור כזה ערך כחמש עשרה שנים.
כך האדם מתקדם צעד אחר צעד. כמו חי ולא כמו צומח. לראות אדם שדורך על מקומו שנים ארוכות הוא מהדברים העצובים, גם כשהוא גדל הוא גדל כמו עץ. מוסיף על התשתית הישנה עוד ועוד. כשמה שנצרך מהאדם הוא לברר את עצמו שוב ושוב, לפשוט צורה וללבוש חדשה.