לבחור ולא להשתייך

כיצד נבחר נכון

בזמן אבלות אין ניסיון לפתור את הבעיה או למלא את החסר. לא זו מטרת האבלות. וכמו באבלות פרטית כך באבלות על חורבן בית המקדש בימים אלו של שלושת השבועות. 

איננו מנסים לבטל את החורבן, אלא רק להתבונן בגורם לחורבן, במה שהביא אותנו למצב זה. מתוך כך, כשנבין את הנקודה הזו יתברר לנו מהי העבודה שלנו ומהו המסר שהקב"ה שולח לנו בתוך מציאות החורבן.

בעבודת ה' על האדם להיות למדן, כזה שמבין את המהות ויודע כיצד לתרגם דבר ממציאות אחת לאחרת. עבודה אינה רק התפעלות כפי שניתן לחשוב בטעות. על העובד להיות למדן.

בנוסף, אנו מסוגלים לעבוד רק עם המציאות שלנו כפי שהיא. בניגוד למחשבה שיכולה להגיע למקומות שהם לא אנחנו, אנו יכולים לחשוב גבוה יותר ממי שאנו, מכיוון שהחשיבה היא בראש, במקום שלא בהכרח חייב להיות מתואם עם הגוף. גם בלימוד תורה אנו יכולים לפגוש חשיבה ששייכת לגדולי הדורות מהדור הקודם, לא מחמת שאנו בדרגתם, אלא כי האדם מסוגל להגיע במחשבתו למקומות גבוהים ממנו.

כאמור, לעבודה נדרשת למדנות, משום שהעבודה נעשית על פי ההיגדים של חז"ל, ראשונים ואחרונים. אך הם היו במציאות שונה וגבוהה מאיתנו, ואם כן כיצד נוכל לעבוד על פי דבריהם? לכך נצרכת למדנות, על מנת לזקק את הרעיון תוך תרגומו ממציאות אחת לאחרת. אין לנו עניין להתפעל מהמדרגה שהיו בה הקדמונים, אלא עלינו להבין כיצד הדברים פועלים עלינו.

ירמיהו הנביא מכנה את כלל ישראל 'כסף נמאס', וכך כותב (ירמיהו, ו, ל): "כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְ-הוָה בָּהֶם". כסף נמאס הוא הכסף שאין אפשרות לזקק ממנו כסף צרוף, הוא מלא בפסולת שאי אפשר לזקק. כך ירמיהו רואה את כלל ישראל ככאלה שאי אפשר כבר להוציא מהם את הרוע. 

הרמח"ל בדעת תבונות (לו) כותב: "הדעת הרביעית היא דעת גויי הארץ, האומרים חטא ישראל, אין ישועתה לו באלהים סלה, ח"ו, 'כסף נמאס' קראו להם". אלו יצרו את הדת שאינה מאמינה עוד במעשים כי אם באמונת הלב. זהו הביטוי לייאוש שיש מהאדם ומכך שניתן לצרפו ולזקקו מהרוע. אי אימון בכך שעל ידי מעשים ניתן לזקק את הטוב מהרע. כסף נמאס הוא ביטוי לייאוש מכלל ישראל. זהו ייאוש מעבודת ה' ומכך שהאדם יכול לחקות אחריות על מעשיו.

וכך ממשיך ירמיהו (פרק ז): "כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.  אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל י-ְהוָה הֵיכַל יְ-הוָה הֵיכַל יְ-הוָה הֵמָּה".

שלוש הפעמים בהן מוזכר 'היכל ה" הן כנגד שלוש הפעמים שעם ישראל עולה לרגל בשנה, כפי שמבאר רש"י במקום.

הנביא זועק שהגעה לבית המקדש היא ביטוי של שייכות לדבר המוחשי, אך שייכות אינה מספיקה, האדם זקוק גם  לבחירה, על האדם לעבוד באופן בו הוא בוחר את מעשיו באופן יומיומי במקום שהוא נמצא בו. לא מספיק להשתייך למקום גבוה – בית המקדש. 

השייכות לדבר המוחשי היא חשובה, אי אפשר לדלג עליה. וכראיה, ה'נפש החיים' בשער א' פרק ד' בהגהה כותב: "הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית"ש. כמ"ש היכל ה' היכל ה' המה". ה'נפש החיים' מדבר על כך שעיקר השראת השכינה היא בכל יהודי, והיהודי הוא המקדש עצמו. ועל כך מביא ראיה: "היכל ה' המה". גם כשזה נאמר שם לשלילה, זה ברור ל'נפש החיים' כי המקדש והשייכות אליו נצרכים בכל מקרה, אלא שהנביא זעק על כך שהעם נשאר רק ברובד המוחשי, דרך ההשתייכות למקדש.

מי שעולה לבית המקדש עושה דבר נכון, כמובן, אך כשזה נשאר רק בלב בלא בחירת המעשים – זהו שקר.

סוגיה זו של שייכות ובחירה עומדת כמו אז גם עתה לפתחנו. יש בנו ייאוש מחיים מתוך בחירה ועבודה נכונות, אנו לא בוחרים את עבודתנו אלא מגיבים לאירועים שכבר קורים במקום ליזום ולבחור, כך שאנו מוצאים מפלט ונוחם בשייכות. על ידי השייכות לציבור אדם חש שהוא במקום הנכון.

בחירה תלויה בהחלטה והיא אכן שברירית, הבחירה היא עבודה רציפה וכוללת. אך כפי שאמר ר' ירוחם: "הבחירה צריכה להיות דבר מוכרח, וכוונתו לכך שהדבר השברירי הזה צריך להיות יציב בלי להישבר פעם אחר פעם".

כיצד בונים בחירה נכונה, כזו שמחזיקה ולא נשברת ומתפוגגת?

תלמידי חכמים נקראים בנאים, משום שהם בונים את עצמם באופן שיהיו קרובים למצווה ורחוקים מעבירה. בנייה זו נעשית על ידי לימוד תורה. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", מדוע תלמוד מביא לידי מעשה? הרי אם התלמוד מלמד אותנו מה לעשות, נצרכת אחר כך יראת שמים שתביא אותנו בפועל לעשות. התלמוד רק מספר מה הנכון לעשות, אך יראת השמים היא לכאורה המניע המעשי. ולמה "תלמוד מביא לידי מעשה"?  

ההסבר הוא כפי שכותב ר' ישראל וכך גם החזון איש, כי לימוד התורה אינו הידיעות, אלא הלימוד עצמו, ה'משא ומתן' של ההתלמדות הוא הוא התורה עצמה, כך נבנה באדם צורה נכונה. כך תלמידי חכמים על ידי לימודם בונים את הבחירה בתוכם. כך הם בונים אדם שקרוב למצווה ורחוק מעבירה.

לעיתים אנו טועים בכך שאנו לומדים הלכה בלא המשא ומתן של הסוגיות עצמן, בלא התלמוד שבהלכה. כך אנו אומנם מתוודעים להלכה, אך אנו לא בונים את בניין הבחירה בתוכנו. אנו רק משתייכים על ידי הידיעה.

כך הרי מדריך ר' ישראל את מי שרוצה לכפות את היצר: הוא מציע לו לבנות נכון את דעתו על ידי לימוד ה'שקלא וטריא' של הסוגייה הנידונה.

אנו צריכים להחזיר לנו את הבחירה, לבנות את עצמנו על ידה כבעלי בחירה נכונה. 

להיות יהודי אין משמעותו לעשות את המעשים הנכונים ולדעת את אותם מעשים שצריכים או לא צריכים להיעשות. להיות יהודי פירושו ללמוד תורה, כזו שיוצרת מציאות רוחנית המעמידה את האדם רחוק מעבירה וקרוב למצווה.

מסקנות הסוגיה חשובות אומנם כפי שעלייה לרגל גם היא חשובה, וכך ודאי עשה ירמיהו, אך בכל אופן הוא זעק עליהם כיוון שהם נסתפקו רק בעלייה זו, רק בהשתייכות. כך גם בלימוד תורה המסקנות ודאי חשובות, ההכלה, מה מותר ומה אסור, אך אם רק אלו יהיו מושא התעניינותנו, נהיה כאותם השייכים לבית המקדש אצל ירמיהו.

המהר"ל בנתיב התורה (פרק טז) כותב דבר מעניין, שעדיף לו לאדם לפסוק מתוך הגמרא גם אם יטעה, משום שיש לו תורה שלמד. ואל יפסוק מהרמב"ם, כי אף אם יצדק אין לו תורה. 

דבריו הם האמור, תלמידי חכמים בנאים הם, ועל ידי ה'שקלא וטריא' בלימודם הם בונים בניין בחירה, כזה שלא ייפול.