עבודת תשעה באב – בין המצוי לראוי

תשעה באב – חוסר שותפות

רוב עבודת ה' שלנו בנויה על מסרים של עידוד, בכך שאנו משתפרים ומתקדמים. במובן זה העבודה של תשעה באב שונה מאד. באבלות אין כל עידוד ומחשבה טובה ומדרבנת, אנו אבלים וחפויי ראש. זו הסיבה לכך שישנה מבוכה רבה אצלנו לגבי העבודה ביום זה, כיצד עלינו להתייחס אליו ומה לעשות.

היסוד לכל עבודת ה' שלנו הוא בידיעה כי הקב"ה רוצה בנו, בתפילה, בתורה ובמצוות. תחילת הדבר הוא מבריאת העולם, רצה הקב"ה שותפות עם האדם, רצה דירה ושותפות בתחתונים. וכפי שאומר ה'נפש החיים' (שער ב') כי דבר זה מתבטא בכך שהקב"ה עצמו מניח תפילין. ולכך, כשיהודי בצער אומר הקב"ה "קלני מראשי קלני מזרועי". הראש והזרוע אלו הם מקומות התפילין, מקומות החיבור עם עם ישראל. זהו היסוד של כל קיום התורה והעבודה, הרצון של הקב"ה בנו.

ישנו יום בשנה שמקום החיבור, שהוא התפילין, חסר. זהו יום תשעה באב שלא מניחים בו תפילין בבוקר. זהו יום שהקב"ה לא מעוניין באותו קשר. יום שהחיבור בו אינו רצוי אצל הקב"ה, וכך אנו מוצאים את עצמנו מרוחקים ממנו. אומנם אי אפשר לבטל את הקשר לגמרי, ומשום כך אנו מניחים תפילין בצהריים.

זו ההתבוננות הראויה לנו בתשעה באב. עומק השבר והמבוכה מכך שהקב"ה לא מעוניין בקשר איתנו. ביום זה אנו רחוקים ואין לנו את השותפות איתו.

לעשות צעד ולהתרחק מן הרע

ביום זה העבודה שלנו שונה, אין היא מלווה בתחושת עידוד והתקדמות כפי שאנו עובדים במשך השנה. זהו יום שנדרשת ממנו בו עבודה אחרת, והיא לעשות צעד שהוא לא התקדמות לעבר הטוב אלא מהותו הוא בצעד עצמו, בהשתנות ובהתרחקות מהרע. אין בכך גדילה כי אם התרחקות.

בצעד כזה אנו צריכים שהקרקע עליה אנו דורכים תהיה מוצקה, כמו בהתרחקות ממקור סכנה, שבה אם לא תהיה לנו קרקע יציבה מתחת לרגליים אנו נתבוסס בבוץ טובעני ולא נוכל להתקדם, כך בעבודה רוחנית. כשאנו עושים צעד ומתרחקים מהרע, עלינו לוודא שהקרקע תחתנו יציבה, ובמובן שלנו התרגום הוא שהרוע ברור לנו. אם נכסה על הרע במילות עידוד ונראה אותו מעורב עם טוב לא נוכל להתרחק ולצאת. לצורך כך הרע צריך להיות ברור ומוחלט.

אבלות דרבים היא הזדמנות לראות את הרע באופן זה, להביט אל מצבנו ולהשיב אל ליבנו כמה הוא בכי רע. כמה נקודת השותפות של הקב"ה איתנו אינה יכולה להתקיים. 

דירה בתחתונים היא לא רק רוח הקודש, אלא שותפות של ממש. משותפות זו יוצאת הנהגה ממש לעולם. כך שכששותפות זו דועכת, הנהגת העולם פוחתת ודועכת.

בתוך חוסר האונים שאנו נמצאים בו, אל לנו לומר כי אי אפשר לדעת מה הקב"ה רוצה מאיתנו וכי עלינו להתחזק באופן כללי ותו לא, משום שמשמעות אמירה זו היא שאין בסיס ושפה לאותה שותפות. ואם כן, אין לה תחילת סיכוי להתקיים. מפני שכששותף אחד אינו מבין את שפת השני אין שום היתכנות לקשר. זהו כאמור דבר שאל לנו לומר, מפני שהמשמעות שלו איומה עבורנו.

אבלות – זמן עבודה ולא ייאוש   

מתוך הבנה זו אנו עלולים ליפול לייאוש, כי אכן הקב"ה אינו מעוניין בשותפות איתנו, ודבר זה מספר לנו על עולם בלתי אפשרי עבורנו. אך עלינו להבין שהייאוש אינו המטרה אלא ההתבוננות.

אבלות שייכת רק כשהיה לנו משהו ונלקח, רק כאשר היה ראוי להיות לנו משהו ואיננו. כשם שמתאבלים על שבעה קרובים, אלו שהיו חלק מעולמנו, שהיה לנו קשר איתם, שחיינו איתם בעולם משותף.

הרמב"ן, בהקדמה לתורת האדם שואל מדוע אנו מתאבלים על אדם שידענו כל חייו כי סופו למות, מדוע כשקורה מה שידענו כבר, אנו מתאבלים כאילו קרה דבר שלא היה אמור לקרות? ועונה הרמב"ן שהאדם שייך לנצח, הוא היה ראוי לחיות לעולם, משום כך, כשהדבר קורה והוא מת, האבל הוא על האדם הנצחי שמת. 

יש בכך עומק. הרי כולנו בגזירת מיתה, אין אדם שחומק מאותה הגזירה, גם לא חשבנו שבמקרה זה האדם יחיה לעולם. ובכל זאת אצל כל אדם אנו פוגשים אדם מהנצח, ייצוג של צורת האדם שראויה לחיות לעולם, וכשהוא מת אנו חווים את הפער בין מה שהיה ראוי להיות למה שקורה בפועל. מתוך חוויית הפער מופיע האבל.

האבלות היא ממש בתחושה ובחוויה החושית שבה האדם היה ראוי לחיות לעולם, פגשנו בו, וכשהוא מת ישנה קריסה. 

באבלות על בניין בית המקדש, אנו אפילו לא מבינים היטב מהי השראת השכינה וכיצד היא נראית. אנו לא מבינים כראוי מהו עולם שיש בו השראת השכינה.

העבודה שלנו היא ממקום של אמונה שישנו עולם של השראת השכינה, הבכי הוא תוצאה של עמידה על הפער בין המצוי למה שראוי להיות.

גם לכך אנו צריכים שהחסר שמתבטא ביום זה יהיה בחוש, כמו האבלות על האדם – כך גם אמורה להיות האבלות על חורבן בית המקדש. הבכי צריך לבוא מעמידת הדעת על הפער הזה.

מי שמתאבל כך ודאי זוכה ורואה בנחמה, יש לו כבר את הציור והחוש של עולם שיש בו השראת השכינה. המתאבל כך יודע היטב מה חסרנו ואיך ניבנה.

מהי נקודת החורבן אצלנו? אם נתבונן בדברי ה'נפש החיים' נראה כי הנקודה היא בלב.

לדבריו (שער א'), עיקר החורבן קיים בחסרון המידות בנפש האדם. את מקום המקדש הורסים דרך כך שנכנסות אלינו לנפש מידות רעות כמו קנאה וכעס וכדו'. אף שכל דבריו בפרק זה נסובים סביב המצוות, לגבי חורבן בית המקדש הוא שם את הדגש על המידות בלב היהודי.

אנחנו רגילים להזדהות מאד עם המוח, עם החשיבה. אבל העיקר הוא הלב, משום שהלב הוא המקום המדויק של האדם. במוח האדם מסוגל לחשוב מחשבות והשגות גם אם הוא אינו שם. כך בתורה אדם מסוגל לחדש חידושים של קדמונים גם כשהוא לא נמצא במדרגתם. הסיבה לכך היא משום שהאדם מסוגל לחשוב במקום אחר ממנו, לזמן קצר האדם יכול לנדוד ולהיות במקום אחר. לעומת זאת, הלב מבטא את המקום המרכזי שבאדם. שם האדם לא יכול לחשוב ממקום שאינו מצוי בו. 

נחדד, הלב הוא לא רק מקום של רגשות, הוא גם מקום של מחשבות, אך אלו יהיו מחשבות שהן המרכז שלו. אלו מחשבות המבטאות את מקומו המדויק.

הלב הוא גם מקום הקלקול שלנו, אנו לא מייחסים לו חשיבות יתר, אנו מעדיפים לשים את כובד משקלנו על המוח ועל החשיבה. התיקון שלנו צריך להיות בבניית הלב, בבניית מקום מרכזי שיבטא את מקומנו האמיתי. 

הקב"ה מעוניין בשותפות שתהיה בלב. במוח אנו יכולים להיות שותפים עם הקב"ה, אך המוח אינו מבטא את מקומנו האמיתי. אנו נזקקים ללב ולשותפות שתהיה מהמקום הזה.  

על כך מקונן ר' אלעזר הקליר בקינות: 

"אָהֳלִי אֲשֶׁר נָחִית בְּעַנְנֵי הוֹד. לְזֹאת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. 

לָמָּה לָנֶצַח מֹאַס בְּיַד מוֹרְדִים. 

וְנִהְיֵיתָ כְּגִּבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ. 

מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה": 

'מה לך פה ומי לך פה', זהו משפט שמבטא את חיפוש המקום פה בעולם, זה שמאפשר לקב"ה לקיים שותפות איתנו. זהו העיקר, המקום שלנו בעולם, הלב שלנו.

רעיון זה מבוטא בדברי אחד מהראשונים שאומר: "כי דרשו חז"ל – כשגלו ישראל למצרים שכינה עמהם וכן יתר הגלויות. בזכות צדיקים המדמים צורה ליוצרה, שכינה שרויה בתחתונים, כי מצא מין את מינו וניעור". 

העבודה של השראת השכינה נעשית כאן בעולם, היא בחינת "מצא מין את מינו וניעור". עלינו להיות המין הנכון שנמצא כאן בעולם, כדי שהקב"ה יפגוש בנו וכך ייעור ותיעשה שותפות.

מצא מין את מינו זהו דבר טבעי, כמו בהלכה שאם אותו המין פוגש את מינו הוא ניעור, כך הדבר צריך להיות אצלנו, מצא מין את מינו כפשוטו.

"מה לך פה", פה, בעולם שלנו הדבר צריך להתרחש ולהוות קרקע להשראת השכינה בתוכנו.

וכפי שמסיים את דבריואחד מן הראשונים : "וכשימרה בתורה ובמצווה, אשר אין דוגמת הדמות, נסתמא צורתו ויחשב כבהמה ויתרחק מהקדושה ומן הנבואה. ולא יהיה כדאי להשתמש בשרביט המלך. ולא נאמר עליו מצא מין את מינו".

אנו צריכים להיות ראויים פה במקומנו להשארת השכינה. אין לנו יכולת לדמיין מה היה בזמן הבית, את סעודת שלמה לגומרה של תורה ואת המציאות בה כל אחד נביא. 

אך עלינו לחיות את העובדה שנשארנו יהודים, ובאופן זה עלינו להיות המין הנכון שכשיפגוש בנו הקב"ה יהיה בחינת מצא מין את מינו וייעור.

גם כשאנו רחוקים יש לנו זמנים בהם אנו מזהים בתוכנו שייכות וקדושה. וכפי שאנו חשים על כל אדם את היותו ראוי לחיות לעולם ומכך מגיע הבכי על מותו, כך עלינו לחוש את היותנו ראויים להשראת השכינה, ומכאן עלינו לבכות את חורבן ביתנו ואת חורבן השותפות שלנו עם הקב"ה.

אומנם כלי שאינו ראוי למלאכתו הראשונה נתבטל ממנו שם כלי, וזהו אכן מצבנו. אך על ידי אמונה נכונה, כשנתבונן על שבר זה אנו יכולים להעלות על דעתנו את צורת הכלי השלם ואת סגולותיו.

אנו ערלי אוזניים לדיבורים של הקב"ה אלינו, וזה מצבנו כל השנה. אך עבודת האבלות בתשעה באב היא להתבונן בשבר זה ולחוש את מה שהיה ראוי להיות לנו. כלי מחזיק השראת השכינה.

אופן התבוננות זה יקרב אותנו לעבודה ראויה בעצם זה שנחוש את הפער בין מה שהיה עלינו להיות ביחס למה שאנו כעת.