בין המצרים – לבנות מקדש מעט בחיים

בית המקדש בתוך החיים

מושג 'יראת שמיים' מתקשר לנו באופן אינסטינקטיבי לפחד מצמית ולחרדה. תחושות אלו, אכן יש להן קשר הדוק עם 'יראת שמיים', אך הן אינן העבודה עצמה ואינן מהות היראה.

הפחד הוא פועל יוצא, אך לוז העניין הוא החשיבות שעלינו לייחס לעבודת ה' ולתחום המסוים בו אנו רוצים להתקדם ולפתח בו עבודת ה'.

כשדבר מה הוא עסק חשוב בעיני האדם – הוא ימצא דרכים שונות כיצד לגשת אליו ולהצליח לגדול בו. הוא ישקיע את מירב כוחותיו ומחשבותיו בדבר זה מחמת חשיבותו בעיניו.

כשאנו חסרים את היחס הנכון לנושא בו אנו עובדים, כשאנו לא מייחסים לו את החשיבות הנדרשת, זהו חיסרון ביראת שמיים.

כשאנו מתמקדים "בתחושה שלנו" בעבודת ה', ולא בנושא עצמו ובחשיבותו, אנו חסרים יראת שמיים באופן הנכון.

ר' דן סגל סיפר כי כאשר ביקר באמריקה בישיבת מיר, ניגש אליו בחור והתייעץ עימו האם עליו ללכת לבקר את חברו המאושפז בבית חולים.

שאל אותו ר' דן: מה צדדי הספק שלך?

ענה הבחור: מצד אחד, אם אלך לבית החולים אראה אנשים חולים במצבים שונים, ומתוך כך אקח מוסר לעצמי, בנוסף אראה כיצד עושה הקב"ה חסד עם אנשים על ידי כך שמרפא אותם וכדומה.

ומאידך, התלבט הבחור, אולי לא כדאי ללכת שמא אחשף למראות שאינם ראויים.

ר' דן סיפר כי הזדעזע מדבריו, משום שבכל מערכת השיקולים הענפה שלו לא הופיע הדבר המרכזי שהוא 'ביקור חולים' אצל החבר המאושפז.

כך זה נראה כשהאדם חושב על עבודת ה' מתוך מחשה של חוויה אישית ותועלת אישית, במה הוא ייתרם מהביקור בבית החולים או במה הוא ייפסד. אין מחשבה ושימת לב ללב המצווה – שהיא כאמור ביקור חולים.

זהו סיפור שממחיש את האבסורד במצב בו האדם אינו מייחס חשיבות לנושא אותו הוא בא לקיים או לעבוד בו עבודת ה'.

זהו כאמור חיסרון ביראת שמיים.

עבודת שלושת השבועות

בימי שלושת השבועות אנו רגילים לחשוב כי העבודה שלנו היא ההתאבלות על בית המקדש שאיננו.

נתבונן בדבר: מהו בית המקדש? מה היה לנו כאשר היה בנוי? וכיצד אפשר גם היום לקיים בעצמנו מעט מדבר זה?

ידועים דברי חז"ל כי "צדיקים – ממונם חביב עליהם מגופם".

מדוע הדבר כך? ומה דבר זה מלמד אותנו?

הביאור בדברי חז"ל הוא כך –

עבודת האדם עוברת תמיד דרך העולם וכל מה שיש בו. אך על הגוף אין האדם יכול לסמוך, משום שאף שהגוף יכול לשמש לדברים טובים ולדבר מצווה, באותה המידה הוא יכול אף לשמש לדבר עבירה ולתאוות העולם הזה.

האדם יכול לעבוד על עצמו ולהכריע אותו לצד הטוב, אך תמיד הדבר נתון בתוך שתי אפשרויות של טוב ורע, והדרך תהיה מתוך כיפוף של הגוף לצד הטוב.

לעומת זאת, את הממון האדם יכול לנתב ולהעמיד באופן כזה שהוא יהיה משועבד תמיד לעבודת ה'. הממון הוא דבר עליו ניתן להסתמך בעבודת ה' בביטחון וביתר ודאות.

הצדיקים אוהבים את עבודת ה', משום כך ממונם חביב עליהם מגופם.

על הממון הם יכולים לבסס ביציבות ובוודאות את עבודת ה' שלהם, פחות מגופם שיכול לפנות לכיוון הפוך מעבודת ה'.

בית המקדש היה מקום בעולם שקרא לעבודת ה', מי שביקר בבית המקדש לא היה צריך לשכנע את עצמו ולייצר הכרעה לעבוד את ה', משום שכל המקום קרא 'בית ה".

האדם היה רואה בעיניו את הקורבנות, את עמוד עשן הקטורת עולה באופן ישר בלי שהרוח תסיט אותו, הכוהנים היו בעבודתם והלווים בשירם.

דברים אלו ייצרו מרחב שהזמין עבודת ה', לא נדרשה הכרעה ועבודה עצמית מצד האדם.

על בית המקדש נאמר "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", המקום כולו אמר מקום תפילה ועבודת ה'. זהו השם של הבית על כל צדדיו ופינותיו.

לעומת זאת, בעולם שלנו – שאין בו בית מקדש – התהליך הפוך.

העולם הוא "הזדמנות" בשבילנו לעבודת ה', ואנו בוחרים להשתמש בהזדמנות זו למטרת עבודתנו, כמו הפירות למשל, שהם הזדמנות לברכות ולמעשרות.

אך נדרשת הכרעה מצד האדם לכיוון העבודה. העולם מצד עצמו עומד כניטרלי וכאפשרות בלבד.

עבורנו, אפילו בית הכנסת הוא מקום של הזדמנות להתפלל במניין ולא מקום שקורא לנו ומזמין עבודת ה'. כך נוכל לראות שיש מי שלומד בחזרת הש"ץ במקום להקשיב לחזן, או נוכל להבחין כי יש מי שמתפלל לאט מאד אפילו שיודע שבכך הוא לא מתפלל לגמרי עם הציבור (גם אם מבחינה הלכתית הוא נחשב כמתפלל במניין).

האדם בוחר האם להתפלל לאט ולהפסיד חזרת הש"ץ, או להתפלל מהר וללמוד בזמן חזרת הש"ץ.

נדרשת הכרעה מצד האדם להצטרף ולהתפלל עם הציבור כפי שצריך.

זהו מצב של עולם נטול בית המקדש.

העבודה שלנו היא לקיים נקודות ומקומות בתוך העולם שיהיו בבחינת בית המקדש. שיתפקדו כממון שחביב על הצדיקים יותר מגופם.

לדוגמא, מי שיש לו זמן קבוע ומיוחד ביום שבו הוא יושב עם בני ביתו לארוחה מסוימת ואפילו לטעימה קטנה, מקיים מרחב שמזמין קשר, שיחה, התעניינות הדדית.

כשהדבר קבוע, זהו מרחב שמתפקד כבית מקדש.

אין זה המושג "זמן איכות" הרווח כל כך בעולם, משום שזמן איכות מתפקד באופן מלאכותי, סוגרים בו טלפונים ומשתיקים כל מיני מסיחי דעת על מנת לייצר אפשרות לשיחה קשובה. זהו דבר חיובי, אך הוא כמו החלטה לעשות משהו מסוים כשכיבוי כל המפריעים הוא היישום של ההחלטה.

לעומת זאת, כשיש זמן וטקס מיוחד, זהו מרחב שמזמין כמו מאליו יחס הדדי מיוחד, זהו מרחב שמזמן לתוכו עבודה לקשר טוב יותר.

בימים של שלושת השבועות, התפקיד שלנו הוא לעצב את החיים באופן שיש בהם מרחבים שהם 'בית מקדש', הם מזמנים את עבודת ה' באופן טבעי ומוחלט.

כאשר אדם עובד על תפילה, הוא מחליט על כוונה בתפילה, לשם כך הוא ינסה לשים לב למילים היוצאות מפיו ולהתכוון כלפיהן באופן נכון. אך אם הוא יתפלל עם אצבע על המילים ויקרא את ברכות שמונה עשרה כמונה מעות – מילה במילה, הדבר ייצור עבורו מרחב שמאליו הוא יכוון בו בתפילה.

הוא הרי עובר מילה במילה, וכיצד לא יחשוב על מה שמוציא מפיו?!

תפילה כמונה מעות כמוה כספירת כסף ביד. הספירה נעשית על פי התחושה ביד ולא על פי התפיסה בראש. כך יכולה התפילה להתנהל, לא כמשהו שמתחיל מהראש, אלא במחשבה שעולה מכיוון התחושה של המילים על ידי האצבע העוברת מילה אחר מילה בסידור.

כך הכוונה לא יורדת מהמחשבה בראש לכיוון המילים, אלא עולה מספירת המילים לכוונה בראש.

המילים אינן הביצוע של המחשבה, אלא להיפך, הכוונה היא הביצוע של הנוכחות של המילים. כך נראית בניית מקום כמו בית המקדש.

כאמור, לעבודה חשובה אמורות להיות מספר אפשרויות של עבודה, וכשם שבמלחמה חשובה יש יותר מתוכנית פעולה אחת, גם בעבודת ה' צריכה להיות לאדם יותר מאפשרות עבודה אחת, וכך עליו להשתמש בדבר שנכון לו באותו הזמן ולעבור מאפשרות אחת לאחרת במקרה הצורך.

כך הוא בכל תחום של מצווה ורוחניות.

כשאדם רוצה לייצר מקום ומרחב שיחייב אותו ללימוד תורה, אין די בכך שייכנס לבית מדרש רועש, עליו לייצר מקום שכמו ישאב אותו ויחייב אותו לעבוד כראוי. הדבר עשוי להתרחש על ידי שמיעת שיעור מרב, כשמדובר בדמות ששואבת אותו ומצריכה ממנו עבודה קשה, ולא רק שמיעה פסיבית לדברי הרב כאילו היה הוא צריך לשכנע אותו בדבריו.

כך, עלינו לייצר בעולמנו מקומות שונים שישאבו אותנו לעבודה.

עולם שחסר מקומות שהם בבחינת 'בית המקדש', הוא עולם חסר קדושה. עולם של קדושה הוא עולם שמזמין עבודה.

חשוב להבין כי מקומות אלו אינם צריכים למלא את כל משך הזמן באווירה זו. גם זמן קצר ביום יכול לייצר קשר משמעותי, וגם ברכה אחת בשמונה עשרה באמירת המילים כמונה מעות יכולה לייצר מקום של עבודה שישפיע על כל התפילה.

עלינו לייצר כיסים כאלו לאורך כל היום על מנת שיחזיקו אותנו ויקראו לעבודת ה'.

הדבר נכון לכל אחד ואחד. בחיי נישואין החיים מזמנים לאדם אפשרויות ממשיות יותר, אך גם בחור צריך לעבוד באופן זה, גם אם העבודה שלו באופן טבעי תהיה במקומות מופשטים יותר.

בנייה של בית המקדש בתוך חיינו זו העבודה הנדרשת מאיתנו בימים אלו. להיות כצדיקים שממונם חביב עליהם מגופם.