חזון ישעיהו

הפטרת חזון

בשבת שקודם תשעה באב אנו קוראים הפטרת חזון. הפטרה זו במבט שיטחי מהווה תוכחה קשה ואין אנו מוצאים בדברים מהלך אלא רק ריחוק בלי תועלת, ננסה למצוא מהלך בתוכן הפטרה זו ולבנות מהלך עבודה לימים אלו.

עיקר ענין החורבן הוא על תפיסת המקום של הבורא בחיים שלנו, ובהקשר זה נקרא בית המקדש 'בית תפילה' שהתפילה היא מעמידה את מקום הבורא בחיינו.

בנפש החיים בשער ב' אומר שאדם שמוציא מפיו תיבה של תפילה נפשו יוצאת בתיבה זו משום שכל רצונותיו אינם כלום כשהבורא נוכח בחייו. באותו ענין כתב הנפש החיים ש'בכל נפשכם' הכוונה גם מסירות נפש שזה כל הנפש וגם הכוונה כל דהוא נפש ולפי המתבאר הכוונה שהמרכזיות שהבורא תופס בחיים היא מציאות שלימה שאין מקום לרצונות האדם אך זה יתכן גם בכל דהוא כלומר שבמקום מסוים הוא מאפשר לבורא להיות נוכח וגם זה נקרא 'בכל נפשכם'.

בנפש החיים כתוב שההכנה לדבר זה הוא 'לפי הנהגתו בתורה ומצוות כל היום וכל הלילה' וצריך להבין מדוע מדגיש 'וכל הלילה' אם הכוונה לקיום מלא של השו"ע יאמר 'כל היום'. הכוונה שזה מקיף את כל חיי האדם, 'בכל נפשכם' גם הנהגתו גם מדותיו גם התורה ומצוות הכל מסור לבורא.

ישנן כאלה שעורכים חשבון נפש בכל יום כך וכך עשיתי וכו' אך זה חשבון מעשים, חשבון נפש הכוונה היכן הנפש נמצאת ולא כמה מעשים אדם עושה, הרגשת הריחוק בחורבן הבית מתמקד בזה שהבורא לא תופס מקום מרכזי בחיינו.

'אשר חזה על יהודה וירושלים' הכוונה שישנם שני מהלכים יהודה הכוונה לאנשים וירושלים הכוונה למקום, משום שהקלקול הוא גם מצד המעשים וגם מצד המקום. נתבונן כיצד נחלקת התוכחה לשנים בנושא זה.

'הוי גוי חוטא' צעקה זו 'הוי' מסמלת 'כיצד יתכן' בשונה מהמילה 'אהה' שמתארת אבילות וקינה המילה 'הוי' אומרת הרי מוכרח להיות שאדם קשור לבורא וכיצד התרחקתם מהבורא.

'נותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה' בתרגום יונתן כתב שציורים אלו משוים את היחס ביננו ובין הבורא לסוכה בכרם שזה מקום ארעי שעומד רק לזמן הבציר ומלונה בזמן קציר הקישואים ומקום לחיילי הצבא ללון כשצרים על העיר. המשותף לכל אלו שהמקום קיים לצורך בלבד ומלבד הצורך אין משמעות למקום וכך אומר הנביא שאנחנו חסרי משמעות מצד עצמנו.

'למה לי רוב זבחיכם וכו' מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי' הנביא מתאר את הרצון של אדם שהתרחק לחזור אל ה' ואומר שמכיון שהיחס תמיד נמצא בהקרבת קרבנות אדם חושב שרצוי להשקיע במקום היחס שהוא קרבנות או בזמנינו הכוונה לתפילה ודביקות. אנחנו מנסים להחזיר את הקשר על ידי דביקות אבל הקב"ה אומר 'למה לי' 'מי ביקש זאת מידכם'.

'רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה' ישנם תשעה מעלות הנדרשות מאדם הרוצה לשוב אליו ודרשו זאת חז"ל על עשרת ימי תשובה, והנה המשותף לכולם הוא הצורך לתקן במקום בו האדם נמצא ושם נמצאת הקירבה אל ה' ולא לנסות להגיע למקום שהבורא נמצא על ידי תפילה.

'לכו נא ונווכחה' פסוק זה נאמר על יום כיפור בו אדם מגיע לתשובה, ומתבאר שיסוד החזרת הקשר הוא באותו מקום שבו האדם רחוק ולא למצוא את הקשר בנסיון להגיע אל הבורא על ידי תפילה וכדו'.

מכאן מתחילה פרשה חדשה שבה הנביא מדבר על נושא אחר שאינו עסוק בסוגיית ריחוק וקירוב ובו הנושא אינו חזרה בתשובה.

'איכה היתה לזונה קריה נאמנה' הקריה כלומר המקום עצמו נהפך על ידי המעשים של האדם ומשום כך מתאר הנביא 'ועתה מרצחים' 'כספך היה לסיגים' יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם' כלומר זאת מציאות שאינה ניתנת לשינוי.

הגר"א אומר שאדם בחטאו מאבד את מדרגתו כמו אדם הראשון שאיבד מדרגתו וגם תשובה לא מחזירה את המציאות, וכן בחטא העגל תשובה לא החזירה את המציאות משום שיחס עם הבורא אפשר להחזיר על ידי תשובה, אבל מציאות לא חוזרת.

'לכן נאום האדון ה' צבקות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי' הקב"ה נכנס לתמונה עם כל החוזק ומשום כך נכתבו כל התארים ה' צבקות שהוא בא כמלך שאנו צבאו ומשום כך המציאות צריכה להראות בהתאם ומכיון שהיא לא נראית טוב 'הוי אנחם מצרי' המילה מתארת מצב שלא יכול להמשיך ומכיון שכאן מדובר מצד הקב"ה אם כן יש הכרח שהקב"ה יכנס לתמונה.

'ואשיבה שופטייך' הקב"ה עצמו מחזיר את המציאות למקומה 'אחרי כן יקרא לך עיר הצדק' מדובר כאן על העיר שהיתה מלאה בעיוות הדין אבל לאחר התערבותו של הבורא היא תיקרא עיר הצדק.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' כאן הנביא מסכם את שתי הסוגיות ציון דהיינו קלקול המקום במשפט תפדה הבורא עולם הוא פודה את המקום בדרך משפט כלומר בלי התחשבות בנבראים אלא מצדו, זה נקרא 'משפט'. 'ושביה בצדקה' זה החלק הראשון בו אנו חוזרים בתשובה, 'צדקה' זה התחשבות בנבראים.

הגר"א אומר שבברכת המזון לא אומרים 'בונה ברחמיו ירושלים' אלא רק בונה ירושלים מהפסוק הזה 'ציון במשפט תפדה' רחמים זה לפי ערך הנבראים אבל 'משפט' זה לפי הצורך.

אצלנו קיימת תחושה שאנו רחוקים ומשום כך כדאי להשקיע במקומות שבהם אנו חלשים אך האמת היא שבאותו מקום שבו התכונות החזקות שלנו שם אנו צריכים להשקיע משום שהריחוק נמצא שם. שני מהלכים אלו הם 'למה לי רוב זבחיכם' מול 'שפטו יתום ריבו אלמנה' כלומר ההשקעה צריכה להיות במקום החוזק שלנו, ונסיון להשקיע במקום אחר מהווה התעלמות מהצורך המונח לפנינו.

בחלק השני אנו יכולים להסתכל על עולם התורה הנמצא במצוקה אך איננו יכולים לראות שבמקום כזה הבורא צריך ליכנס וכניסה זו היא 'במשפט' ולא לפי הכלים שלנו. מכיון שחסרים אנו התבוננות זו, אנו מסתכלים במבט פוליטי שצריך לעשות כך או כך אך האמת 'ציון במשפט תפדה'.