אלול ועד שני – איך להיות מתפלל

תפילת ראש השנה – צורת השנה

כל הקורה במשך השנה נגזר ישירות מהאופן בו התקיימנו בראש השנה.

כשקורים דברים קשים ורעים במהלך השנה, אין זה בהכרח עונש על ראש השנה שלא היה כראוי, משום שראש השנה והדין המתקיים בו, באים חשבון אף עם שנים קודמות ובאופנים שאין ביכולת האדם לעמוד על סודו של הבורא.

אך בכל אופן, כשנתבונן בדברים הקשים והרעים שעברנו בשנה הנוכחית, עלינו לבוא חשבון כיצד התפללנו בראש השנה.

החשבון אומנם אינו כה פשוט, אך עלינו לדעת כי ראש השנה הוא הקובע את הצורה בה הקב"ה מוריד את הדברים לכלל ישראל.

ובדומה למחנך הצריך להעניש תלמיד או לנהוג בו באופנים מסוימים, יש לו מגוון דרכים לעשות זאת. הוא יכול להיות נחמד אך מלא תביעה, הוא יכול גם להיות סמכותי ועוד כהנה וכהנה אופנים, כשהמשותף ביניהם – הוא תובע ממנו משהו מסוים.

כך הדבר אצל הקב"ה, הוא תובע מאיתנו דברים מסוימים, אך אלו מסוגלים להגיע אלינו בדרכים שונות.

חשוב להבין כי צורת השנה היא הנקבעת בראש השנה על ידי תפילתנו.

 

צורת השנה

נקל לקבוע כי אם שנת תשפ"ד עברה על כלל ישראל כפי שעברה, אות היא כי ראש השנה שעבר היה חסר מאד. צורת השנה וצורת הדברים נקבעו באופן קשה ביותר.

עלינו לעבוד על התפילה בראש השנה, על מנת שהמסר של הקב"ה יהיה רך יותר.

בראש השנה אנו מתעסקים ביסוד הדברים בעבודה של כל השנה, בצורת העבודה. משום כך עלינו להבין היטב מהי צורת העבודה הרצויה אותה נוכל לקחת איתנו לתפילת ראש השנה.

 

להיות בעולמו של הבורא

קשה לדעת ולקבוע מהו השורש של כל עבודת ה', אך אנו יכולים ללמוד על כך מדברי חז"ל.

ה'נפש החיים', בתחילת שער ד', מביא את המדרש (משלי רבתא י'):

"בא וראה כמה קשה יום־הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו.

בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברין בו, והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגיהנם.

בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, הקב"ה אומר לו: בני, כל ההלכות למה לא שנית אותם?

בא מי שיש בידו הלכות, אומר לו: בני, תורת כהנים למה לא שנית?

בא מי שיש בידו תורת כהנים – הקב"ה אומר לו: בני, חמשה חומשי תורה למה לא שנית? שיש בהם קריאת שמע תפלין ומזוזה".

נשים לב כי בתחילה בא מי שיש בידו מקרא ולא משנה והקב"ה מוכיחו, ולבסוף בא מי שיש בידו אף תורת כוהנים ואותו הקב"ה שואל מדוע לא שנה חמישה חומשי תורה.

הרי 'מקרא' הוא השלב הראשון, ואם כן, מהי שאלתו של הקב"ה בנוגע לחמישה חומשי תורה, הרי הוא כבר בעל מקרא?

התשובה היא כי בשלב זה התביעה אינה על לימוד הפסוקים אלא 'האם הבנת את הצורה והיסוד של כל התורה כולה'. צורה זו מונחת ב'קריאת שמע, תפילין ומזוזות'.

על מנת להבין מה יש בקריאת שמע, תפילין ומזוזה המלמדים אותנו את הצורה של כל התורה, נעיין בפרשה הראשונה של קריאת שמע.

ייחוד ה' הוא הדבר הראשון המופיע בקריאת שמע. הוא מבטא את העניין שהיהודי נתון כולו בעולמו של הבורא. האדם נמצא בעולם שהדבר היחיד שנוכח בו הוא עובדת – ה' אחד.

זוהי גם העבודה שהמשגיח נהג לעבוד באלול – ייחוד ה'.

זהו יסוד האמונה כי העולם אינו תופס מקום משום שה' אחד.

בתפילין ישנו את אותו היסוד, אלא שבו כבר 'מניחים' אותו על הראש – מקום המוח. התפילין משמשות כתוספת למוח, ובאות לבטא את תוספת הדעת שנוספה לאדם, דרכה הוא רואה וחי את כל העולם מהמבט הזה של 'ה' אחד'.

במזוזה, לעומת זאת, ישנה כבר כניסה לתוך העולם, האדם נכנס עם מבט זה של 'ה' אחד' אל תוך העולם, וכך הוא פועל בו.

תפיסת האמונה העולה מהדברים עמוקה יותר מהרובד הבסיסי לפיו 'היהודי יוצא לעולם והקב"ה עימו', אלא כפי שהדבר מתבטא בקריאת שמע ובתפילין בהם 'אני בעולמו של הקב"ה ואין מעצמי כלום' ולא ש'אני קיים אלא שהקב"ה מופיע בתוך עולמי'.

האדם לא קיים!

בקריאת שמע ישנו רק את הקב"ה. בתפילין האדם יחד עם הבורא. במזוזה האדם פועל ויוצא לעולם שהוא של הבורא, ואין לו עצמו קיום בו.

מקום העבודה שלנו על יסוד זה קיים בתפילה. עבודת התפילה צריכה להיות כזו שבה אני פועל בעולמו של הבורא, ולא שאני מכניס את הבורא לעולמי.

הדבר בולט מאד בברכת המזון שחיובה מדאורייתא.

על מה אנו מברכים? לכאורה על האוכל שהוא נתן לנו. אך אם כך, היינו צריכים להודות על האוכל המזין ותו לא.

אולם נגלה כי אנו מזכירים בברכת המזון את יציאת מצרים, ברית מילה, ברית התורה, את בניין ירושלים ואת הציפייה לעתיד לבוא. כל אלו אין להם קשר לאוכל שהקב"ה שלח לנו, ובכל זאת אנו מזכירים אותם.

הסיבה לכך היא כי תפיסת האמונה אינה 'שהבורא נמצא איתי במקומי', אלא הנקודה היא כי היהודי חי בעולמו של הקב"ה.

משכך, כשהוא פוגש באוכל, הוא פוגש בנקודה המרכזית של כל התורה שהיא כל מה שאנו מזכירים בברכת המזון – הנקודות שהן עולמו של הקב"ה.

על מנת לברך ברכת המזון עלינו בסך הכל לאכול חתיכת לחם ולשתות כוס מים, וכבר אנו פוגשים את המרחב של יציאת מצרים, ברית מילה, תורה וירושלים.

זו נקודת התפילה שעלינו להיות בה. היותנו בעולמו של הבורא.

זו תפיסה שיכולה להצמיח את 'אשרינו שאנו אומרים פעמיים ביום קריאת שמע'. 'אשרינו' הוא ביטוי לאמונה וליראת שמים שהיא לכתחילה, ושאנו נמצאים בה באופן אקטיבי.

לפעול בעולמו של הבורא

כך בנוי הפרק הראשון של קריאת שמע. מתחיל בהכרה שה' אחד, כשהתגובה לכך היא מסירות נפש – אפילו נוטל את נפשך, שפירושו שה'אני' אינו תופס מקום בעולמו של הבורא.

הפרק ממשיך ב'ושיננתם לבניך' ו'בשבתך בביתך', שאלו פעולות שהיהודי ממשיך בעקבות הכרתו. כך הוא ממשיך וכותב את הדברים על המזוזה.

אלו פעולות שאנו נדרשים להן בעקבות הכרה זו, ההכרה של ייחוד ה' אינה משתקת את האדם ומכניסה אותו לחוסר עשייה, אלא להיפך, היהודי פועל ועושה. זהו ה'אשרינו', שאנו פועלים באופן אקטיבי את ההכרה התיאורטית בכך שאנו נתונים וחיים בעולמו של הקב"ה ויכולים לפעול בו.

וכפי שאמר ה'נפש החיים' – תפילת ראש השנה היא זו שקובעת את צורת התפילה של כל השנה, אלו תפילות שהן הראש של כל התפילות.

האדם פוקח עיניים ומבחין כי הקב"ה מעוניין להצמיח עצים, אך אלו נזקקים לתפילת האדם על מנת שיצמחו – משום שכאמור, האדם פועל בתוך עולמו של הבורא להצמיח אותו ולהמשיך אותו כראוי.

יסוד חמשת חומשי התורה, כפי שמביא ה'נפש החיים' הוא קריאת שמע, תפילין ומזוזה, אלו צורת העולם. העבודה בראש השנה היא להשתייך לצורה זו ולפעול בתוך עולם זה של רצון ה' – 'לטוב לך'.

בתפילת ראש השנה אנו יכולים שלא למצוא את עצמנו ואת צרכינו בתוכה, אך עלינו להבין כי בתפילה זו אנו מעצבים את צורת התפילה ככלל, שהיא פעולה בתוך עולמו של הקב"ה. לשם כך עלינו להמליך את השי"ת ולקיים את מקומו של הקב"ה ככזה שאנו חיים בתוכו ולא שהוא חי בעולמנו.

זו עבודת ראש השנה, ואכן, זו אינה עבודה קלה משום שזו עבודה משנה תודעה. אך עלינו לחתור לדעת להתפלל כך ולחיות באופן זה. באופן שבו ניכנס ברצון לתוך עולמו של הבורא ובתוכו נחיה כביכול בחוסר חופש, חיים שהם אינם החיים הפרטיים שלנו, משום שכאמור, אנו ברשותו של מישהו אחר.

 

'לעשות' ולא 'להתכוון'

נקודה זו דורשת התבוננות ועבודה משום שהיא לא עבודה של כוונה אלא עבודה מעשית ממש.

נשים לב כיצד אנו רגילים להתפלל –

כשאנו מתחילים ואומרים את מילות התפילה, הכוונה שלנו תתרחש לאחר שהוצאנו את המילה מפינו.

לדוגמא – נאמר 'ברוך' ומיד לאחר מכן נחשוב ונכוון את פירוש המילה 'מקור הברכות'. זו אכן כוונת המילה, אך נשים לב: האם כך ראוי להיראות דיבור חי? כשאנו מדברים עם הזולת אנו אומרים מילה שמבטאת כוונה מוקדמת, ולא חושבים על המשמעות של המילה לאחר שנאמרה.

הרווח שיש בין מילה למילה אינו משמש את המילה שנאמרה, אלא את זו שעומדת לבוא. כמו בפעולת הנשימה הנעשית בין מילה למילה, שבה האוויר שהאדם שואף משמש אותו למילה הבאה ולא לזו שכבר נאמרה.

הרווח שיש לאחר המילה מזמין מיד את המילה הבאה. כך הוא הקצב הנכון של הדיבור וזהו הקצב הנכון שאמור להיות למילות התפילה, רצף של מילים שנאמרות ללא שיהוי יתר, כשהרווחים הטבעיים משמשים תמיד את המילים הבאות.

כך, הכוונה צריכה להיות קודם הוצאת המילה מהפה ולא לאחריה, משום שהמילה היא תוצאה של כוונה ולא להיפך.

דבר זה צריך להיות כך לא רק מהסיבה שכך הוא הקצב הטבעי, אלא משום שכשאדם מתבונן במילה לאחר שנאמרה, המשמעות היא שהוא ברשות עצמו. המילה נאמרה ומתקיימת אצלו והוא מהרהר בה. אולם אם הוא אומר את המילה לאחר הכוונה ומתוכה, המשמעות היא שהוא מדבר אל הקב"ה והמילים נאמרות מתוך היות האדם בעולמו של הקב"ה.

נתבונן, הרי זהו אבסורד שכשאדם מזכיר לראשונה את שם ה' או אחד מתאריו הוא 'יודע' זאת רק לאחר שזו כבר נאמרה. הנכון הוא ששם ה' יצא מפיו מתוך כוונה מוקדמת ולא להיפך.

התפילה באופן כזה תהיה אפילו מהירה יותר, משום שכאמור – אני לא ברשות עצמי אלא בתוך עולמו של הקב"ה ומדבר אליו.

זו עבודה לא קלה ועלינו להתרגל אליה.

 

להתכונן לתפילה

זוהי משמעות ההלכה שעל האדם לסדר את תפילתו קודם ראש השנה. אין הכוונה ללמוד את תכני התפילה כמו לימוד הרמח"ל וכדומה, לימוד כזה הוא התבוננות על המקום שלי כאשר אני ברשות עצמי. העבודה היא כאמור להיות בתוך עולמו של הקב"ה.

על האדם לדעת קודם ראש השנה מה הוא עומד לומר בתפילה משום שאין לו זמן בתוכה – הוא פועל ברשותו של מישהו אחר.

אלו דברים שאינם רק בכוונה ובתחושה, אלא למעשה ממש!

ננסה ללמוד ולדעת מראש מה אנו עומדים לומר, באופן שהאוויר שבין המילים ישמש את המילה הבאה ולא את זו שכבר נאמרה.

זו תפילה שונה לגמרי – היא נעשית ברשותו של הבורא.

זוהי אולי תפילה שאנו פחות אוהבים, משום שאנו מחבבים את ההתבוננות העצמית ואת שהות המחשבה על מילותינו ומעשינו, אך אנו בעבודה גדולה בראש השנה לקבוע את הצורה של כל השנה כולה שהיא 'קריאת שמע, תפילין ומזוזה'.

השנה במיוחד, לאחר כל מה שעברנו ואנו עדיין עוברים, עלינו לעשות משהו למעשה ולא רק 'להתחזק' בתפילה.

לקבוע עצמנו בעולמו של הבורא, ועל ידי תפילה.