ליצור יחס בינינו לבין הבורא
התבוננות בתפילה כפי שהיא נאמרת על ידינו תגלה כי הכוונה תתרחש לאחר שהוצאנו את המילה מפינו.
זהו דבר שאינו הגיוני.
אם נשווה את היגד מילות התפילה לשיחה שנקיים עם הזולת, נבחין כמה הדבר זר ומוזר. אנו חושבים על מילות התפילה לאחר שנאמרו, בעוד שבכל שיחה פשוטה עם הזולת המילים ייאמרו כביטוי לכוונה המוקדמת.
אנו מבינים כי הדבר אינו מתקבל על הדעת, וכי עלינו לשנות ולכוון את המילים קודם שייאמרו, וכך אנו מנסים לכוון את הכוונה קודם אמירת המילים.
ניסיונות לכוונה מסוג זה יעלו אכזבה רבה בקרב המתפללים. הדבר לא זוכה להצלחה מרובה. במיוחד שגם כוונה זו אפשר לראות אותה ככוונה לאחר המילה, משום שגם אם בפועל אני אוציא את המילה מפי לאחר שהכוונה עברה בראשי, הכוונה לעולם תהיה תגובה למילה שאדמיין בראשי.
אכן, ניסיון זה הוא חסר תכלה, משום שכך הוא טבע הדברים, מילות התפילה קיימים אצלנו בצורה שהטקסט קיים בזיכרון ואין הוא זקוק למחשבה מוקדמת על מנת לאומרו. הוא תמיד יעלה מאליו בלא שום התכוונות. המילים יבואו מתוך הזיכרון בלא שום מחשבה. משום כך גם לא תיתכן מחשבה שתקדם לו.
כך גם מתאר ר' ישראל (עץ פרי) את מילות התפילה ואומר "כי הדיבור נמצא במקום שהוא נאמר מאליו".
גם ר' יהונתן דיוויד שליט"א אבחן פעמים רבות את התפילה הנאמרת על ידינו ככזו שנמצאת כזיכרון ללא צורך במחשבה.
משכך הם פני הדברים אין טעם לנסות לכוון במחשבה קודם אמירת המילים, זהו נגד הטבע ודבר בלתי אפשרי. המילים כבר חקוקות אצלינו בזיכרון בלא צורך בכוונה.
מה אם כן ניתן לעשות וכיצד נוכל לכוון ולחשוב על המילים קודם שייאמרו, באופן שהן יהיו הביטוי למחשבה שלנו?
הגאון (אבן שלמה פרק ט' אות ג') כותב כי על האדם לחשוב על התפילה קודם שיתפלל על מנת שתהיה שגורה על פיו.
הדברים לכאורה נראים תמוהים.
כיצד אפשר לומר שהמטרה היא 'שתהיה התפילה שגורה על לשונו'? הרי זו היא הבעיה – שהתפילה שגורה על לשוננו! יש לציין כי התפילה האמורה היא תפילת כל השנה כולה ולא של ראש השנה, ואם כן, כיצד לימוד התפילה מסייע לנו לשנות את יחס הכוונה ואמירת המילים?
נתבונן בתפילת שמונה עשרה. את שלוש הברכות הראשונות אנו נזהה כנושאים של – "אבות", "תחיית המתים" ו"קדושה".
את השלוש האחרונות גם כן נוכל לזהות כ"עבודה", "הודאה" ו"שלום". אך מהן שלוש עשרה הברכות האמצעיות?
נוכל אומנם למנות ולתת כותרת ונושא לכל ברכה, אך זה יקרה משום שבמהירות נרפרף על הברכות מתוך הזיכרון, אך הן לא תעמודנה לפנינו כמו תמונה.
האמת היא שגם ברכות אלו צריכות לעמוד מול עינינו ברמת הנושא שלהן, כמו תמונה או דף מול העיניים.
הגאון עצמו מונה את הברכות האמצעיות בסדר הבא – חכמה, תורה, כפרה, עזרה, חיים, ברכה, שלום, שמחה, ולמלשינים, שכר-עשירות, טובה, כבוד ורצון.
כשהמתפלל יודע מהו הנושא עליו הוא הולך לדבר עם הבורא, הוא מרוכז ושוהה בתוך אותו הנושא, כל המילים שייאמרו על ידו יהיו בהקשר של הנושא המסוים, ומכאן תהיה משמעות המילים של הברכות.
באופן זה המתפלל לא יעבור ויקפוץ מנושא לנושא. אתגר הכוונה לא יהיה מול כל מילה בנפרד, משום שהכל נאמר בהקשר מסוים – ומכאן המשמעות וכוונת המילים.
זוהי כוונת הגר"א ש'צריך האדם לחשוב על התפילה קודם שמתפלל'. אין כוונתו לחשוב על מילות התפילה, אלא לחשוב מהו הנושא של הברכה הזו, או מהו הנושא של קטע התפילה הזה. כך מתכוננים לתפילה.
אנו מכירים את התופעה שבמשך התפילה מחשבתנו מוסחת פעמים רבות. אנו מתחילים עם משהו אחד ותוך זמן קצר מוצאים את עצמנו מהרהרים במשהו אחר.
אין אלו סתם עייפות ופיזור הדעת. הסיבה לכך היא כי במשך התפילה עולים בראשנו נושאים שונים המטרידים אותנו, וכשאין לנו נושא מאד ברור לתפילה, הנושא שטורד אותנו יתפוס את מקומו.
זו הסיבה שניסיון לכוון בכל מילה ומילה בפני עצמה כמענה לחוסר הכוונה בתפילה אינו מתקיים. זהו פתרון שאינו נוגע בבעיה. כשהבעיה היא חוסר המודעות לנושא התפילה – מה יעזור לכוון הרבה מילים בודדות? אין למילים בודדות סיכוי להתמודד עם בעיה תשתיתית של חוסר נושא וכותרת לברכה או לתפילה.
עלינו לדאוג לכך שהמילים שלנו בתפילה יצרו עניין בתוך השיח שלנו עם הבורא. אם נכוון כל מילה אולי נחשב כעומדים בתקן, אך לא נצליח בזה לעורר עניין אצל הבורא.
כשהגאון מבקש 'שתהא התפילה שגורה על פיהם', המילה 'שגורה' היא מלשון 'לשגר', עלינו להגיש לקב"ה את המילים באופן מסודר, ככאלו המבטאות את הנושא.
לכל נושא ונושא, אם זה בחכמה או בתורה, ישנה דרך ביטוי ויש מילים מסוימות המבטאות את הנושא המסויים.
זהו דבר המייצר שייכות לבורא.
אדם שיעשה את כל המוטל עליו באופן מעשי אך בלא התכוונות הלב, לא ייווצרו בינו לבין הבורא שייכות וקשר.
נדמיין בני זוג שכל אחד מהם עושה את "כל מה שמוטל עליו". האם ייווצר קשר ביניהם?
כך, מהיחס בין אנשים – עלינו ללמוד ולהקיש לקשר עם הבורא – עלינו לייצר יחס ולא רק לצאת ידי חובה.
גם כשנכוון בכל מילה באופן נקודתי, אם לא נבין את הנושא שמתוכו אנו מדברים את המילים, לא ייווצר יחס בין האדם לבוראו.
אומנם נוכל לפגוש אנשים גדולים אשר עבורם כל מילה היא נושא בפני עצמו. נוכל לראות זאת לדוגמה אצל הרש"ש בסידורו וכן אצל גדולים אחרים.
אך עלינו להבין כי זהו דבר הקיים רק אצל אנשים גדולים אשר בשבילם כל מילה הוא עולם ומלואו אשר יכול לשמש כ'נושא' – "ברוך" הוא נושא. "אתה" זה נושא. וכן הלאה.
עבור אנשים רגילים כמונו, עלינו לארגן נושאים רחבים יותר על מנת שהמילים הנאמרות יקבלו את המשמעות וההקשר הנכון. ייתכן שיהיה זה כל ברכה, ייתכן כל משפט, הכל לפי האדם.
למשל, בברכה הראשונה, ניתן לחלקה לשלושה נושאים – "זכות אבות", "הנהגת ה' בעולם" ו"גאולה". אומנם זו ברכה אחת אך אנו יכולים לחלקה לשלושה נושאים ומתוך כך לכוון את המילים בתוך הקשר הנושא.
זו היא ההכנה העיקרית שלנו לקראת ראש השנה.
עבורה נדרש אומץ, משום שכל אחד ואחד מחלק את הנושאים באופן אחר שמדבר אליו.
אם אדם יתפוס כנושא את ה'מלכויות' או את 'קדושת ה", הוא יטבע בתוך הים הגדול, אלו נושאים רחבים מדי. על האדם לחלק את הנושאים באופן שמצד אחד הם לא יהיו שטחיים מדי, ומצד שני הם יהיו מספיק ממוקדים וספציפיים על מנת שהמתפלל יהיה מכוון למילים באופן אפקטיבי.
למשל, את קטע התפילה של 'ובכן תן פחדך', ניתן אפילו לחלק לארבעה נושאים גם אם על פניו יש לו כותרת אחת. הכל לפי האדם המסויים.
זו ההכנה הנכונה לתפילות היום.
הכנה שנעשית על ידי לימוד עומק יום ראש השנה, אומנם מכינה אותנו ליום ראש השנה, אך לא לתפילות ראש השנה.
הכנה מיטבית היא על ידי שנעבור על התפילה בתוך המחזור וממש נסמן לעצמנו מהי חלוקת הנושאים עבורנו. כך נבנה את המרחב שבתוכו נדבר את המילים כראוי.
לפעמים אפילו נשים לב לנושאים שונים שלא מופיעים ככאלו באופן טבעי, כמו למשל העובדה כי שונים הם פסוקי המלכויות בין נביאים לכתובים מבחינת הנושא והכותרת.
זהו הפירוש הנכון של 'קודם התפילה צריך לחשוב עליה כדי שתהא שגורה בפיו'. כך אני אוכל למסור לבורא בתפילה את המסר הנכון.
חשיבותה של התפילה ככלל ותפילת ראש השנה בפרט, נעוצה בכך שהיא יוצרת את היחס בין האדם לבורא, משום כך התפילה היא השורש והיסוד לכל התורה.
כך אומר אחד מתלמידי הגר"א – כי מה שהשיג משה רבינו הוא על ידי התפילה. התפילה היא הרקע של התורה כולה משום שהיא יוצרת את היחס שבין האדם לבוראו.
חשוב שכל אדם יהיה כנה עם עצמו – מה מדבר אליו ומה יוצר אצלו נושא.
יחס הוא דבר אישי ופרטני שלא ניתן להקיש מאחד לשני או לחקות בו אחד את השני.
זו גם הסיבה שאין ערך בלפתוח ספרי כוונה שמישהו אחר כתב, משום שזוהי הכוונה שלו ואנו זקוקים לכוונה שלנו.
לאחר שיש לנו את חלוקת הנושאים, המילים ייאמרו בקצב רגיל ואולי אפילו במרוצה כמו בדיבור רגיל. כך גם מובא ב'אבן שלמה', שאחר הכוונה של הנושא המילים נאמרות בקצב רגיל.
למעשה, עלינו לפתוח את המחזור האישי שלנו ולסמן את החלוקה שלו על מנת שהמילים ייאמרו מתוכם.
זו התבוננות שתביא אותנו ליחס לבורא, מה שייתן לנו אפשרות להתפלל לצורה חדשה של השנה, כזו שבאה מהיחס המסוים שאנו יוצרים עם הבורא.
עלינו להיזהר מפחד ומחוסר ביטחון מפני יצירת מרחבים וכוונות אישיות. עלינו לזכור כי הכוונה היא היחס של כל אחד ואחד עם הבורא. יחס שאי אפשר להעתיק מאחד לשני וצריך לזכות בו באופן אישי. וכך גם הכוונה והדרך לקנותה אמורות להיעשות באופן אישי כל אחד לפי עניינו ואישיותו.
