לקבל אחריות בלימוד – לימוד בקיאות

אחריות כתנאי ללימוד תורה 

כל תחום שיש בו אינטראקציה עם הזולת דורש אחריות. 

מהי אחריות?

אחריות אינה התחושה שאפשר לסמוך על האדם, כי הרי במקרים רבים גם מי שלקח אחריות אין ביכולתו לדעת מה יקרה ואין בכוחו למנוע כל תרחיש.

אחריות משמעה להיות כתובת, גם כשדברים לא קורים כפי המצופה. אחריות תמיד באה על הצד שהדברים ייכשלו, כשהאחראי הוא הכתובת לטענות. כך היא האחריות המובאת בגמרא לגבי שומר וכדו' – האחראי הוא מי שחייב לשלם כשקורה הפסד.

כלומר: המושג אחריות כולל בתוכו את האפשרות שהדבר ייכשל ולא יצליח.

לעיתים האחריות מוגבלת רק למה שהאדם היה צריך לעשות. לדוגמא – רופא מנתח, במקרה שהניתוח נכשל והחולה מת. אי אפשר לבוא בטענות לרופא בכל מצב, כי הרי ישנו סיכון בכל ניתוח שהוא עלול להיכשל. האפשרות לתבוע ולבוא בטענות לרופא, היא רק אם לא עשה את כל הצעדים והמעשים הנדרשים ממנו.  

זאת אומרת, שלקיחת אחריות והתחייבות להגיע לתוצאה מסוימת – מחייבים לדעת מהם הצעדים הנדרשים ומה צריך לעשות בכל מצב שקורה. הכל צריך להיות ידוע ומפורט מראש. זו ההיתכנות היחידה לקחת אחריות.

אחריות בחינוך

כך גם בנושא החינוך. אי אפשר לקחת אחריות על תוצאות, משום שישנם המון משתנים שאין למחנך שליטה עליהם. האפשרות היחידה לקבל אחריות על חניך, היא לדעת מה נדרש ממני לעשות בכל שלב ובכל מקרה שמתרחש. אלו הם הדברים היחידים שאפשר לתבוע מהמחנך.

לפעמים, מחנכים או מוסדות חינוך מסתתרים מאחורי חזון חינוכי או חזון של המוסד. זהו דבר לא אחראי, משום שאי אפשר לבוא בטענות לאי מי על כך שהחזון לא התגשם. יש לפרט מעשים קונקרטיים כדי שתיתכן אחריות, וכמו בתחומים רבים צריך לדעת מראש מהם המעשים הקונקרטיים שיצטרכו לעשות כשדבר מה משתבש, ולא לסמוך על הרעיון הכללי של החזון.

האדם במרכז

לצערנו, איבדנו את הדרך בלימוד תורה ובעבודת ה' משום שאנו שמים את עצמנו במרכז במקום שהתורה תהיה שם.

המחשבה של הלומד היא רפלקטיבית – 'איך אני מבין את הסוגיה'. הוא עסוק כל העת בהתבוננות על האופן בו הוא מבין וחווה את הדברים – במקום שהמחשבה תהיה מול הגמרא, שהיא תהיה במרכז.

כך גם בתפילה. לדוגמא – אדם המתפלל במניין מצומצם והקצב שלו איטי באופן שמעכב את המניין מאד, אם לא יתאים את עצמו לציבור הוא בעצם מתפלל לבד, אין לו שייכות לציבור כולו. הרי על ר' עקיבא אומרת הגמרא שבמקרה זה היה מקצר ועולה.

כשאדם עוסק במה שהבין בלימוד, הוא מאבד את היכולת להשתמש באותו קניין שקנה בלימוד. אדם הקונה בית, עושה זאת על מנת להשתמש בו, אך בלימוד, אם האדם עוסק רק ב'כבישת' הסוגייה לתוך המחשבה שלו, הוא מאבד אותה כקניין העומד לשימוש במקומות אחרים. 

ר' ישראל אמר כי צריך לקנות הרבה ולעיין פחות. במה שקונים אפשר להשתמש אחר כך.

להחזיר את התורה למרכז

התורה הופכת לפעמים כמקור לגידול ולהעצמת האגו של הלומד, במקום שהתורה תהיה במרכז ותהווה מקור להתעניינות.

כיצד נשיב את התורה למרכז, באופן שהיא תהיה מוקד ההתעניינות?

עיקר הלימוד, אומר ר' ישראל, הוא לימוד בקיאות. הסיבה שבגללה הלומדים מחבבים פחות את לימוד הבקיאות נובעת מסיבה זו – בלימוד בקיאות האדם מאבד את מקומו כמרכז. הרי לא ההבנה העמוקה היא שעומדת בלב העניין, אלא דברי הגמרא והניסיון להבין אותם נמצאים במרכז.

עלינו להחזיר את המרכז לתורה לפחות בחלק מהיום, בזמנים מסוימים. צריך להתחיל להתרגל לאופן כזה של לימוד.

מיקוד הנושא

בקיאות היא לא היכולת לצטט את המילים באופן מדויק. בקיאות היא היכולת לדעת מהו הנושא בכל מקום וכיצד להשתמש בו בעתיד במקומות אחרים.

להבין מה הנושא בכל סוגיה ודיון – זהו לעיתים דבר קשה שצריך להתרגל אליו.

בעולם הכללי התייאשו מדבר זה. כך נראה בהרצאות רבות כי נושא ההרצאה יוקרן על המסך מאחורי המרצה. האנשים איבדו את היכולת 'להחזיק' את הנושא בראש ולאבחן אותו.

אצלנו, בלימוד התורה, עלינו לשמור על צורה זו של לימוד.

לפעמים כל העבודה היא להגדיר את הנושא היטב, ממנו כבר נגזרים שאר הדברים.

אופן מחשבה זה מוטל עלינו בחינוך – לייצר ולהבין מהם הצעדים העומדים לפנינו ואיך מקיימים אותם.

אי אפשר לרצות להיות תלמיד חכם בלי תכנית צעדים מפורטת. ובאותו אופן אי אפשר לקחת אחריות על שאיפות, זהו פרדוקס, אחריות היא בתוך מסגרת של תכנית עבודה, ושאיפות הן תמיד למעבר.

כשלוקחים אחריות ויודעים מהם הצעדים הנדרשים, ישנה גם תחושת התקדמות והישגיות אצל הלומד, מה שמקנה לו מוטיבציה להמשיך.