תורה, משנה ותלמוד- הדרך ללימוד תורה

ים התלמוד

האם ישנה דרך ללמוד תורה? אם כן, מהי?

ר' ישראל ראה בנושא זה חשיבות רבה, מכיוון שעיקר עבודת ה' עוברת דרך החיבור שלנו ללימוד תורה. 

את מכתביו י"ח-י"ט-כ' הוא ייעד עבור תלמידו הצעיר ר' איצלה פטרבורג, מי שאכן צמח והיה לגאון עולם בתורה, ולא פחות מכך – בעל עבודה עצום.

וכך פותח ר' ישראל את מכתב י"ח בחשיבות דרכי הלימוד ככניסה לעבודת ה' –

"הלימוד קודם למעשה. קנית דרכי הלימוד. הוא הפתח להיכנס בדרכי עבודתו ית"ש".

וכאן ממשיך ר' ישראל ומתרגם את החלוקה של 'מקרא, משנה ותלמוד' בהתאם לזמננו. 

"מעת חתימת התלמוד ננעלו דרכי התורה להבין ולהורות מכתבי הקדש עפ"י המידות המסורות מסיני. ורק אל התלמוד עינינו צופיות לשאוב ממנה תורת ה' ודרכיו. וגם האדם הגדול בענקים. אין בידו רק לחפש ולגלות תעלומות סתרה. ועל התלמוד אין להוסיף ואין לגרוע מאומה. לזאת התלמוד אצלנו כמו בחינת מקרא בימי חז"ל".

המקרא בימי חז"ל היה הדבר שאי אפשר להתעלם ממנו ומשום פרט שנכתב בו, הכול אמור לבוא בחשבון. משנה, לעומת זאת, הייתה המקום שבו אנשים דנו אחד עם השני, כשחלקם סברו כך ואחרים אחרת. לא היה צריך לקבל את כל מה שנאמר, היה אפשר לחלוק ולסבור באופן שונה. 

כך היה בזמן חז"ל. אולם בזמננו כותב ר' ישראל אין הדבר כך – התלמוד הוא כמקרא. אי אפשר להתעלם מכל מה שנאמר על ידי חז"ל, אין אנו יכולים לחלוק, וגם לא ללמוד את דבריהם באופן סלקטיבי וחלקי. מי שרוצה לעמוד על דברי תורה צריך ללמוד את כל דבריהם. הרי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.

אנחנו, אכן, חוטאים בדבר זה, ולעיתים לומדים את הסוגיות באופן מקומי ובלי להתייחס למכלול הדברים ולכל הסוגיות הדנות בסוגיה הנלמדת.  

"ספרי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים. הוא כמו בחינת משנה בימי חז"ל. אשר ביד האדם הראוי ומוכשר לכך. לחלוק ולשנות ע"פ תנאים הרצויים להכריע אם ימצא פוסק לסמוך עליו. ואולי לאדם גדול גם לחלוק כמו רב תנא ופליג"

'המשנה' שהייתה בימי חז"ל אלו הראשונים והאחרונים בזמננו. אפשר ללמוד חלק מהם ומחלק להתעלם. תלמיד חכם ראוי וגדול דיו יכול אפילו לחלוק. אין לנו צורך לדעת את כל דבריהם על מנת להבין כראוי את דברי התורה. 

כמובן, זהו דבר שצריך שייעשה בשום שכל, כי מי שיחלוק על רעק"א בסברא זוהי שטות, אך על פסק הלכה שלו ניתן לחלוק. זהו כ'רב תנא ופליג'.

"ואחר הבקיאות הנוראה בתלמוד בבלי וירושלמי כו'. והידיעה הנכונה בגדולי הפוסקים כו'. וידיעת לימוד התוס' על כולנה… אז יבא האדם ללימוד התלמוד וזאת היא שימוש ת"ח. וקרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה ע"ה".

התלמוד בימי חז"ל זהו המקום שבו התווכחו בבית מדרש אלו עם אלו, חברים ותלמידים עם רבותיהם. זהו המקום של שימוש תלמידי חכמים. תלמוד בבלי וירושלמי הם כאמור מקרא בשבילנו, אך השימוש תלמידי חכמים על ידי נשיאה ונתינה בדבריהם ועימם – זוהי מידת התלמוד בזמננו.

לעיתים אנו עלולים לחשוב שמי שלמד אינו צריך לרב וההיפך הוא הנכון. דווקא לאחר שאדם קרא ושנה, ולמד את כל התלמוד ודברי חז"ל, זהו הזמן בו הוא צריך לשמש רב כדי שידיעותיו יבואו לידי מסקנה.

אלו הם שלושת השלבים אותם רואה ר' ישראל כדרך ללמוד תורה.

אנו צריכים לשים לב כי בכל שלוש המידות ואופני הלימוד ישנו שינוי תפיסה מהצורה בה אנו לומדים. כי בעוד אנו שמים את עצמנו במרכז ומחפשים ביטוי למחשבותינו, מתוך הבנה שהתורה היא ההתעסקות עם שכלנו, האמת היא שהתורה היא הטקסט הכתוב, ההתעסקות אתו זוהי תורה.  

בהמשך מכתבו כותב ר' ישראל כך – 

"ועל כל אלה חידוד השכל. וההתבוננות דרכי המידות לידע דרכי הנטייה, למען ילך השכל ישר דרכו". 

אחר שהאדם קנה ורכש את כל שלבי לימוד התורה, הוא נצרך לחידוד השכל שזה על ידי 'מחדדין זה את זה בהלכה'. על הלומדים להתחדד ולהיות חדים על ידי ויכוח ובחינה של איש את רעהו ממקומות שונים בתוך הסוגיות.

בשלב זה, עלינו  לדעת שלעיתים האמת נמצאת אצל הזולת, ובתאוות הניצוח עלולים להתעלם מכך. לכך נצרכות מידות, ועלינו להיות מודעים לאפשרות שהנגיעה האישית עלולה להטעות. 

"ויראת ד' היא אוצרו. לקבל עול היגיעה. להעמיק בתורת ה' ית"ש".

לדברי ר' ישראל, היראה מאפשרת את ההעמקה. רק בתורה קיימת העמקה בלימודה, משום שבכל החכמות הבנויות על הוכחות וראיות, כל הוכחה או ראיה תלויה בחברתה ואם האדם לא יודע הכל הוא לא יוכל לומר מאומה. החוכמות הללו אינן עמוקות. איינשטיין, לדוגמא, אינו  עמוק יותר מניוטון, אלא הוא טעה והוא צדק. אין שם רבדים. כשיש משהו אמתי התפיסה הקודמת 'מתמוטטת' ומתייתרת.

בתורה, לעומת זאת, הדברים שונים בתכלית. הרבדים הבסיסיים נשארים תקפים גם כשאנו מוסיפים עלייהם רבדים נוספים. זוהי עמקות שיש בתורה. 

במובן הזה, יראת שמים פירושה הבנה ותפיסה שגם מה שאני לומד הוא לא סוף פסוק, יש עוד יותר, הדברים רחבים ממה שאני מבין. תפיסה כזו כבר בתחילת הלימוד זוהי יראת שמים.

'יראת ה' היא אוצרו' הכוונה לגמרא בשבת שאומרת שאדם צריך לערב קו חומטין בתוך התבואה כדי שלא תירקב. כך יראת שמים המעורבת בלימוד תורה פירושה – ההבנה שהתורה גדולה ועמוקה יותר ממה שהיא נראית לי כעת. זה מה שמועיל לתבואה – לתורה – שלא 'להירקב'. 

אדם הסבור שהוא יודע את התורה – זהו חסרון ביראת שמים לדברי ר' ישראל. זה מה שחוסם את האדם מלהקשיב לדברי אחרים ואף קטנים ממנו, בעוד שהקשבה לכל אדם יכולה לחשוף ולגלות אופנים וגוונים נוספים  בדברי התורה. זהו  – 'לקבל עול היגיעה להעמיק'.

מצער לראות שדווקא האנשים שיודעים יותר הם אלו ששומעים פחות אנשים אחרים. אנשים גדולים באמת ידעו להקשיב גם לנער בר מצווה שדרש את הידוע להם זה מכבר, משום שבכל אדם ישנה נימה מיוחדת באופן שבו הוא אומר את הדברים, כזו שבכוחה להאיר סוגיה שכבר ידועה. ר' נחום היה המקשיב הטוב ביותר בישיבת מיר, ואין צורך להרחיב על ידיעותיו המבהילות. 

 כך, גם ר' חיים מוולוז'ין כותב בשער ד' שיראת שמים היא לעמוד בהשתאות מכך שיש משהו גדול מאתנו. זוהי היראה שהייתה לעם ישראל במתן תורה – "למען תהיה יראתי על פניכם לבלתי תחטאו". 

"גם בדיבוק חברים ובפלפול התלמידים בשובה ונחת".

זוהי שורת הסיום בהדרכתו של ר' ישראל את ר' איצלה. כוונתה היא שגם אצל האדם המעמיק ישנה סכנה אם יעמיק ויחיה בעולם פנימי משלו. הוא צריך דיבוק חברים. להיות בקשר עם אחרים גם כשהוא נמצא בדרגה גבוהה.

אנו יכולים לראות במהלך הדורות כי גם אנשים גדולים ועמוקים, כשלא היה להם חבר והיו בודדים בעולמם – הם הגיעו למקומות פחות טובים, ומנגד, אנשים גדולים שהיו להם חברים ושומעי לקחם, נשארו בתוך הקהל.

שלבי הלימוד

אלו  אם כן שלבי הלימוד שמתווה ר' ישראל – 

מקרא – כל דברי חז"ל . משנה – דברי הראשונים והאחרונים. תלמוד – שימוש תלמידי חכמים, חידוד השכל, יראת שמים על מנת להעמיק ויחס עם אנשים. כשכל אלו בנויים אחד על השני.

מכתב זה כאמור היה מכתב הדרכה לר' איצלה פטרבורג. וכך מסופר – 

באספת רבנים שהתקיימה בליטא, ר' חיים מבריסק שאל שאלה בלימוד, ניסו רבים מהרבנים לענות תשובה לשאלתו ולא עלתה בידם. לבסוף ענה ר' חיים שתי תשובות, אחת שלו ואחת של בנו הרב מבריסק.

כשחזר ר' חיים הביתה אמר – הרי ישב שם יצחק בלזר ואומרים כי הוא יודע ללמוד, ובכל זאת לא אמר שום דבר על שאלתי! כשניגש לספרו של ר' איצלה, מצא להפתעתו שבספרו הקשה את קושייתו והשיב את שתי תשובותיו, גם שלו וגם של בנו.

זהו מעשה שהאדם אמור להיות בשבילו גם גאון בתורה וגם בעל מוסר.