יחודיות בלימוד תורה – כיצד

כל אדם שפועל ומצליח, הייחודיות באישיותו או בתוצאות מעשיו היא הגורמת לו למוטיבציה המהווה  כוח מניע ויכולת להצטיין לאורך זמן. 

מה קורה בקרב לומדי התורה, ובמיוחד כשהם רבים ומצוינים? איך נוצרת  ונשמרת אצלם המוטיבציה ללימוד ולחידוש?

נהרהר בדברים דרך שני מעשים שדווקא בהיותם מתעסקים עם 'אזורים' אחרים, יש בהם את היכולת ללמד אותנו על ציבור הלומדים שלנו.

חיים של תורה באופן מוחלט

איש חינוך המתעסק עם בחורים המתקרבים לשמירת תורה ומצוות, התלבט מאד לגבי בחור מסוים. מדובר היה בבחור בן עשרים ושתים שהתקרב ליהדות, בחור מוכשר מאד ונעים הליכות. בזמן מועט ביותר כבר קלט את שפת הלימוד הייחודית, וטרם הגיעו החגים אותם קיבל על עצמו לשמור, כבר סיים את המסכתות שדנות באותם החגים. היו לו מידות ישרות ונעימות באופן מופלא, וצעדיו בעולם התורה היו מהירים ומבטיחים מאד. 

בידיו של איש החינוך היה מקובל שאת המתקרבים לא מחנכים לגדלות בתורה ולעיסוק בלעדי בה, אלא החינוך הוא ל'תורה עם דרך ארץ'. 

כשפגש את הבחור האמור, הוא הרגיש שמדובר במשהו אחר, יוצא דופן ונדיר, ומתוך כך התלבט האם לשלוח אותו כמו כולם למסלול 'תורה עם דרך ארץ' או שבאופן מיוחד לשלוח אותו לישיבות בארץ כדי שיתחנך לגדלות בתורה. 

כשבא להתייעץ עמי ולברר את הספקות, התלבטתי והיססתי מה יש  לעשות במקרה זה. 

כנגד העובדה שמדובר בבחור מיוחד ויוצא דופן, ולכן עליו ללכת לישיבות, עלתה מחשבה שלא לחינם הוא כל כך מצליח ומצטיין בקלות ובתמידות. סיבת ההצטיינות שלו נובעת מהייחודיות שיש בו, ומכך שהוא מקבל משוב מהסביבה, מה שנותן לו כוח ומוטיבציה להתמיד ולהמשיך בדרכו. 

מה יקרה אם אותו בחור יגיע לישיבה בארץ ישראל, בה יש כל כך הרבה בחורים מצוינים ובעלי כשרון שלומדים ומחדשים בדיוק כמוהו? 

בישיבה אין תעודה שמעידה על ההישגים, כמו כן הפעילות בישיבה היא לא  יצרנית, ואין בה משהו ממשי שימדוד את ההצלחה ואת היכולות שלו. 

באופן זה לא תהיה לו אינדיקציה והוא לא יקבל משוב שייתן לו כוח ומוטיבציה להתמיד לאורך זמן באותה הצטיינות מופלאה.

לימוד על אף הקשיים?

בכנס משגיחים דנו מה עושים עם בחורים המתמודדים עם אתגרי החיים ופיתוייהם.

העצה שהושמעה הייתה – לומר לבחור: 'דווקא מתוך מה שעשית או מה שאתה רוצה לעשות, דווקא מתוך הקשיים לעמוד מול היצר, הקב"ה רוצה את העבודה שלך, את התורה ואת התפילה'. 

הרעיון שעומד בבסיס האמירה הזו הוא שהקשיים והיצר הרע שהוא מתמודד איתם מעניקים לו מיוחדות, מתוך כך הקב"ה חפץ בלימודו ובתפילתו. החשיבות של הלימוד שלו נגזרת מהבעיות איתן הוא מתמודד.

אך אני טענתי להיפך. ייחודיות של אדם אמורה להיות בדברים חיוביים. לא ייתכן שייחודיות של אדם תהיה דווקא על רקע הדברים השליליים שבו. ובדברים האמורים, בעצם אומרים לבחור  – 'אתה מיוחד מאד כי יש לך יצר הרע או כי אתה מתמודד עם רצונות שליליים'.  

לא נמצא אדם מפורסם אחד בתוכנו או מחוצה לנו, שהתפרסם דרך השליליות שלו. תמיד יהיה  משהו חיובי שיש בו – או בפעולה שעשה – כדי שתהיה לו חשיבות.

מאד הווי שפל רוח

הייחודיות שיש אצלנו לאדם הלומד קיימת ברובד הפנימי של האדם. היא שונה מכל מה שאנו מכירים, בעולם בו הייחודיות צפה ובולטת באופן מוחצן. זהו דבר השייך לדברי המשנה: "מאד מאד הווי שפל רוח".

כך הוא המובן בפסוק – "בה' תתהלל נפשי, ישמעו ענווים וישמחו": מי שעניו, הייחודיות שבו וההבלטה שלו הן אך בעבודת ה'.

אך עלינו  להיות כנים עם עצמנו, האם אנו אכן חשים כך?

הסבא מקלם ב"חכמה ומוסר" במאמר לחג הפסח, מנסה לצייר את עניין העבדות לקב"ה. הוא כותב כי כשאדם משועבד לאדון אכזר וגרוע, ובא אדם ושחרר אותו והוציאו מיד האדון הרע, ודאי היה רוצה בחפץ לב להיות עבד נאמן לאותו אדם משחרר. כך גם ביציאת מצרים, כאשר הקב"ה הוציא אותנו מהמשעבדים במצריים, מיד אנו חפצים להיות עבדים נאמנים לקב"ה.

תיאורו של הסבא מקלם משקף בקשה לעבדות טוטאלית ולוויתור – או אי מחשבה על ייחודיות ועצמאות.

אך האם אנו היינו חשים כך לו היינו נתונים בשבי,  והיה בא אדם ומשחרר אותנו? כנראה שלא. היינו מודים לו מאד מאד על השחרור, אך בשום אופן לא רוצים להשתעבד למשחרר. 

הסיבה לכך היא כי היום אנו שבויים בעבודה זרה של חשיבות הפרט והאינדיבידואליות של כל אדם, מה שמונע אותנו מלחשוב על עבדות ועל שיעבוד למישהו אחר. 

היום לא נראה אנשים שיש להם 'משהו גדול מהם' כדי להילחם למענו, משהו כדי למסור את חייהם או את נוחיותם למענו.

לעיתים אף נראה כי אדם מקבל את מקומו הייחודי על ידי שטויות ועשיית דברים חסרי ערך. העיקרון של הייחודיות של כל אדם היא ערך עליון בתקופה שלנו. 

נחזור לייחודיות במרחב של לימוד תורה – 

גם אם אנו יודעים שהייחודיות שלנו קיימת במובן פנימי בתוך עבודת ה', בכל זאת מדובר באתגר עבורנו, כזה שצריך ליתן עליו את הדעת.