דברים המעכבים את האמונה
הדרך להפנים באופן עמוק את תפיסת האמונה, עוברת דרך עבודה יום יומית. כשניקח תובנות קטנות או חוויות אמונה שנגעו בנו ונחזור עליהן בהזדמנויות שונות, כשנייצר משמעות של אותה האמונה בסיטואציות שונות בחיינו, באופן זה ניצור תהודה בנפש, כזו שתקנה לנו את האמונה.
ישנם שני הרגלים אשר בכוחם להכשיל את עבודה האמונה –
כחלק מצורת החיים שלנו, אנו עוברים מדבר לדבר מבלי להשתהות ומבלי לסיים את מה שעסקנו בו. הדברים אמורים כלפי עיסוק שאמור להשאיר אצלנו רושם, כמו קריאת ספר או שמיעת מוזיקה, אנו נמצא את עצמנו מקשיבים לחלק משיר וכבר נעבור לשיר הבא. גם כשהתוכן נגע בנו וריגש אותנו, לא נשתהה בו, הוא לא תופס את ליבנו.
בצורת חיים זו לא נצליח בעבודת האמונה, גם כשמשהו ייגע בנו הוא לא יתפוס אותנו, וכך גם לא נשתהה בו ולא נחזור עליו. במקרה כזה לא יוכל להיווצר קניין נפש משמעותי של אמונה.
הדבר השני שעלול להכשיל את העבודה הוא חוסר היכולת של 'תובנה' להכות שורשים וליצור תהודה בלבנו. זה יקרה כשמיתר הלב שבוי בתפיסה אחרת, כך אין לו יכולת להדהד את התובנה.
לדוגמא, אדם בגיל מבוגר יכול לפספס ולא לחשוב על משמעות גילו מחמת שהוא תפוס בהשקעות כספיות בעתיד, מה שלא נותן להווה להדהד בו ולייצר משמעות והבנה על מצבו. מיתר הלב תפוס במשהו אחר.
כך גם באמונה. האדם עלול לפספס את משמעות המושג של שכר ועונש, מכיוון שחוויית חייו היא כזו שאיש לא יחליט בשבילו מה לעשות, ולעומת זאת מושג שכר ועונש משקף את העובדה שמישהו כן מחליט עבורו, שלא הוא המרכז, אלא המעשים שלו, ורק הם נבחנים.
אכן, העולם עזב את מודל המלוכה ואימץ את הדמוקרטיה, יש לאדם אוטונומיה בחייו, הוא לא צריך לתת דין וחשבון לאיש. זו התפיסה שיכולה למנוע ממנו לחשוב על שכר ועונש, כי כאמור חוויית חייו היא דמוקרטית – בה מושג שכר ועונש מתקשה לקבל תהודה ומקום.
מושג נוסף מכונן בתוך עולם האמונה הוא זכירת יום המיתה.
באופן טבעי, יום המיתה מייצר אצלנו דיכאון ומרחיק אותנו מלחשוב עליו, ודאי שלא באופן שיתפוס מקום אצלנו.
כך גם 'קדושת הגוף' כנושא של ימי השובבי"ם, מתקשה לקבל משמעות.
כי אם התפיסה היא שככל שהגוף נדחק ומאבד משמעות כן ייטב, אכן אין מקום לקדושת הגוף להיתפס בלב.
איך אכן יוצרים מושגים משמעותיים, כאלו שייגעו במיתר הלב וייצרו בו תהודה?
כשלומדים את מושגי האמונה מתוך הספרים, הדברים יכולים להיקלט ברוגע, כך תהיה הנאה מכל מושג ויתאפשר לו להכות שורשים.
אם אדם יבין שבכל מצב הקב"ה דואג לו ומחנך אותו, בכל מצב שהוא ייתקל בחיים הוא יוכל לפרש את הסיטואציה ככזו שדרכה הקב"ה מחנך אותו למשהו.
זהו דבר שאדם אחר לא יוכל לומר לו – מה ה' רוצה ממנו. רק הוא, מתוכו, יכול לפרש אותה ככזו, לכך נצרכת עבודה והעמקה של המושג הזה בלב.
כשהאדם לומד וחש שהדברים נוגעים בו, עליו להשתהות עם הדברים, לשוב אליהם, לא לעבור הלאה לקטע הבא. הנאה בלבד אינה יוצרת הזדהות, רק בהשתהות ובעצירה נוצרת הזדהות עם הדברים.
הבנה מסוימת או לימוד מסוים יכולים לפרנס ימים ארוכים, צריך להשתהות בהם, לעכל אותם.
ר' חיים מוולוז'ין שהיה אצל הגאון מוילנא, שהותו הייתה קצרה ובכל זאת היא פרנסה אותו לכל חייו.
נחזור ל'יום המיתה' –
איך נוכל להחזיר אותו לחיינו כמושג משמעותי, כזה שיוכל לתפוס מקום בלב? כשנתבונן מדוע האדם נרתע מלחשוב על יום המיתה, נבין שהסיבה היא משום שהמוות מתורגם כ'לחדול מתאוות החיים', מה שהנפש חפצת החיים מיד דוחה ומדחיקה. אך כשנתבונן שוב, נבין כי 'הפסקת תאוות החיים' משותפת לכל בעלי החיים, ואם כן מהי הייחודיות שיש לאדם ככזה היודע וחושב על יום המיתה?
העיון בספרים ילמד אותנו כי משמעות המוות היא – סיום שאוסף את החיים, שמסכם אותם.
חשבון הנפש והדין שהאדם עומד בו במיתתו, הוא לא פועל יוצא של חדלון תאוות החיים, המוות הוא אחד עם איסוף החיים. חשבון החיים הוא המוות.
באותו אופן, שינה שהיא אחד משישים ממיתה, היא כזו האוספת את היום ומסכמת אותו.
משמעות כזו למוות לא תגרום לנו להדחיק אותו מתוך אינסטינקט של חיים. אומנם, לסכם את החיים זהו אתגר ויש בו פחד לעמוד על סיומם ותוצאותיהם, אך זהו דבר שעשוי להזמין את האדם לעבוד איתו, משהו בעל משמעות.
החובה ללמוד את ענייני האמונה מתוך ספרים היא לא בשביל לדעת מהו הדבר הנכון והמחשבה המתוקנת, אלא משום שלימוד זה יוצר מפגש עם ה'עצמי' בצורה משמעותית ועמוקה. עיקרי הדת צריכים להיקלט בתוך הלב ולא רק בשכל. וזה על ידי שימת לב מהם הדברים שתופסים לי את הלב.