עבודת ה' מתוך קשר לבורא

בעבודת ה' אנו אוהבים דברים שמוגדרים מראש, וכך אנו מתנהגים בעשייה שלהם – כעין קיום מטלה. זו גישה שחודרת גם לצורת הקיום – הנטייה שלנו הינה להיצמד לצד הטכני שבעשייה, ולחפש את הוודאות ב"מה צריך לעשות". כשהמגמה תהיה לחפש את מה שנכון ומה שצודק. 

יתרה מכך, יש בנו רתיעה וקושי לעשות משהו אם לא ברור לנו שכך הוא הנכון והצודק באופן אובייקטיבי, לפחות לפי דעתנו.

מדוע הדבר כך? ומהם שורשי הדברים כפי שהם נוגעים לעבודת ה'?

ה"נפש החיים" מבאר את מחלוקת ר' ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בנוגע לשאלה כיצד ראוי לנהוג – האם לצד לימוד התורה לעסוק גם במלאכה ודרך ארץ כשהדבר נצרך לקיום חיי האדם, שזו דעת ר' ישמעאל, או שהאדם, לדעת ר' שמעון בר יוחאי, צריך להקדיש את כולו רק ללימוד תורה ומלאכתו תיעשה על ידי אחרים.

על כך אומר ה"נפש החיים" כי המחלוקת לא נוגעת בהנהגת היחיד, הוא ודאי צריך לנהוג כדעת ר' ישמעאל לגבי הצורך להתפרנס. המחלוקת ביניהם היא כיצד ראויה היא הנהגת כלל ישראל. לפי דברי ר' ישמעאל – עיקר רצונו של הבורא, וזו המדרגה הגבוהה ביותר, שאדם יזרע בשעת זריעה ויחרוש בשעת חרישה. לעומתו, ר' שמעון בר יוחאי סבר שלימוד תורה בלא שום עיסוק אחר זהו הרצון הגבוה.

לאחר מכן מביא ה"נפש החיים" את הנידון על הכרובים שהיו הן המשכן – במדבר, ולאחר מכן גם במקדש שבנה שלמה המלך. במשכן, הכרובים היו עומדים איש אל אחיו ממש, כשהמבט הוא ישר אחד כנגד השני, אך במקדש שבנה שלמה הדעות חלוקות בין ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי. ר' ישמעאל, שסבר כי מן הראוי שהאדם יעסוק בפרנסה ובענייני העולם יחד עם עסקו בתורה, סבר כי פני הכרובים היו מצודדים מעט ולא היו אחד מול השני ממש. ואילו לפי ר' שמעון בר יוחאי העמידו אותם גם שם כשפניהם איש אל אחיו.

נשים לב, הרי ר' ישמעאל סובר ש'עיקר רצונו של הבורא והיא המדרגה העליונה' שהאדם יעסוק בפרנסתו כדרך העולם, אם כן מדוע הכרובים מצודדים מעט ואין הם מיישרים את המבט אחד כלפי השני, הרי זהו הרצון העליון?

כאן נלמד יסוד חשוב בעבודת ה' – קיום רצונו של הבורא הוא דבר אחד, והיחס לבורא הוא דבר אחר. ר' ישמעאל סבור כי אומנם העוסק בדרך ארץ ובפרנסה –  מקיים את רצונו, אך היחס שלו לבורא אינו ישיר, משום שהוא עוסק גם בדברים אחרים. אלו שני דברים שונים ונפרדים. רק לפי ר' שמעון בר יוחאי, בזמן המקדש, או לפי כל הדעות – בזמן המדבר כשהיו ישראל אוכלי המן – היה היחס לבורא ישיר משום שלא היה להם שום עסק בעולם מלבד עבודת ה', והיה להם פנאי להביט ולהיות ביחס ישיר מול הבורא.

אנו זנחנו את החלק השני של היחס לבורא, וכמעט שאיננו מכירים בו. כל התפקוד שלנו בעבודת ה' מתמקד ב'קיום רצונו'. וכך אנו עסוקים וטרודים בקיום מטלות ובסימוני 'וי' על מה שצריך לעשות. בלי שום יחס לבורא עצמו.

הדבר אף מגיע למקומות אבסורדיים, שגם בנושאים בהם אין הלכה פסוקה וההנהגה הראויה אינה חתוכה לצד מסוים, ננסה להחיל כללי הלכה וקוד קבוע, על מנת להוציא את הנושא מתוך שיקול דעתו של האדם ולהכניס אותו לחוק קבוע נטול חיים.

מצוות ועבודה רוחנית  

אומנם יש להבחין, היחס למצוות אכן אמור להיות כעין 'תקן'. יש את הדברים שצריך לעשות ולקיים. בהם אין ערך לשיקול דעתו של האדם, וכך צריך להיות היחס אליהם – 'מה צריך לעשות'. 

אך שאר עבודת ה' צריכה להיעשות מתוך יחס ישיר עם הבורא.

בהלכה מצינו בעניין בית שמאי ובית הלל, כי אומנם כל אחד מהם עמד על דעתו לקיים את מה שנכון בעיניו, אך הדבר לא סתר את האהבה והכבוד הדדי שרחשו זה לזה. 

לעומת זאת, בעבודת ה' שאין היא הלכה, שם היחס הישיר עם הבורא גוזר התנהגות לפיה האדם מסוגל לעשות מעשה גם כשהדבר אינו כדעתו, משום שבה המושגים כמו 'נכון' ו'צודק' אינם הדבר המרכזי.

בלא גדר מוגדר 

ר' איצלה ביקש מרבו ר' ישראל הדרכה כיצד להתנהג ומה לעשות בעבודתו הרוחנית. ר' ישראל סירב לענות לו ולהדריך אותו בפרטות, בטענה שבכך הוא יפגע בייחודיות שיש בר' איצלה, ואדם גדול כמוהו צריך לסלול לעצמו את הדרך. 

אך בכל אופן הוא כתב לו מספר עצות, בהם הוא מונה תשע נקודות הנראות כסותרות זו את זו. בתוך דבריו הוא מונה את הצורך לעשות את הדברים בנחת כדי שהזמן ייתן את פריו, כשמנגד עליו למהר כדי להגיע ליעד. בנוסף, הוא מציין כי ראוי שתהא לאדם דעה מוצקה וחזקה, כשמנגד האדם צריך שלא לעמוד על דעתו. ועוד – שעל האדם להיות מעורב עם הבריות ללמוד ממידותיהם הטובות, ומצד שני עליו לחיות בפרישות. 

על כל אלה כתב ר' ישראל שאלו דברים הסותרים וההפוכים זה מזה, אך אין גדר ברור ביניהם. הוא חוזר מספר פעמים בדבריו על המשפט – 'בלא גדר מוגדר'. 

זהו היסוד החשוב שעולה ממכתבו (מכתב כ') – שישנם ספקות שאין בהם גדר ברור מה לעשות, אלא האדם צריך להתנהל בהם לפי עניינו וכפי שנכון בזמן אמת.

זהו מרחב שאין בו 'תקן' מה נכון ומה לא, מה לעשות ואיך. זו עבודת ה' שנעשית מתוך יחס לבורא ולא רק קיום רצונו.

אנו נעים בקיצוניות שבין אפשרות של הפקרות כוללת בכל במישורים, לעשות את הדברים רק כדעתנו, לבין ראיית כל מרחב העבודה כקיום מצוות ועשיית הדברים כדרישה חיצונית מאיתנו. 

אך האמת היא שהדבר מחולק בין ההלכה, שאכן מתקיימת כדרישה חיצונית, לבין העבודה שאנו מעורבים בה ולכך מתקיים בה יחס ישיר לבורא.

נשים לב כי המושג 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' נאמר אך ורק בהלכה, בה אכן יש מתח בין הדעות, משום שהדבר העיקרי בה הוא מהו הצדק ומה הדבר הנכון. אך בעבודה אין מקום 'לאלו ואלו דברי אלוקים חיים' משום שהנושא בה אינו 'מה נכון', אלא קיום יחס עם הבורא.

'האדם תמיד פונה לבוראו'  

הרמח"ל ב"דרך ה'" מבאר כי במצוות אין מקום לדעה אישית וכי עליהן להתקיים כציווי לעשות כך וכך. לדבריו, הסיבה היא שתכלית המצוות כולן מכוונות לתחיית המתים ולחיי נצח – 'אין לך מצווה קלה שאין תחיית המתים תלויה בה'. ואם כן, אין מקום לדעתנו האישית משום שחיי הנצח אינם מושגים לנו, לא הם עצמם ולא הדרך להגיע אליהם. לכך מעשה המצוות צריך להיעשות כחובה חיצונית באופן מלא.

אך מול מעשה המצוות קיימת גם שאר העבודה, עליה כותב הרמח"ל: 'והנה שורש עבודת האדם בהיות האדם תמיד פונה לבוראו'. הפנייה לבורא היא כיצד להשתמש בעולם ובחיים כדי לקיים את המצוות כראוי. בעבודה זו על האדם לשתף את נסיבות חייו ואת דעתו וכך לבדוק כיצד להגיע לתכלית זו. אלו דברים המשתנים, אין בהם 'תקן' של נכון ולא נכון. אין זה 'מעשה מצווה'.

על ימין שהוא שמאל

ידועה החובה לשמוע לחכמים גם אם אמרו על ימין שהוא שמאל ולהיפך. על כך אומר הרמב"ן: "ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך ציווה אותי האדון המצווה על המצוות שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו".

דבריו אלו של הרמב"ן שונים לכאורה מהגמרא בהוריות, שבה נאמר כי על האדם לעמוד על דעתו ולעשות כפי מה שהוא יודע, ולא לעשות כדברי חכמים במקרה שהוא יודע להיפך. 

ר' ישראל אכן מחלק בין נושאי הלכה, בהם על האדם לעשות כפי שהוא יודע, וכפי העולה מהגמרא בהוריות – לבין שאר ענייני עבודה בהם האדם יכול לעשות היפך דעתו, גם כשהוא חושב שהדבר הינו טעות. עשיית מעשה שהוא טעות לדעתו של האדם, יכולה להתקיים רק מתוך יחס לבורא, ולא רק לקיום רצונו.

הדבר מקבל מימד קיצוני כאשר נראה כי גם אנשים שיש להם מסורת מפוארת מאבותיהם, יחפשו ויחקרו כיצד בדיוק צריך לעשות משהו מסוים, בזמן שהדברים מסורים להם מדורי דורות. זהו דבר הנובע מתוך תנועה של חיפש אחר 'מה נכון', ולא עשייה מתוך יחס עם הבורא.