עבודת ה' פנים אל פנים

עיקר עיסוקנו בעבודה הרוחנית, הוא לעשות את המעשים הנכונים, לבצע את הדברים כפי שצריך. קשה לנו להתנהל במרחב שבו אין הוראות ברורות וקבלת משוב מעצם העובדה שהשלמנו את המשימה בצורה מדויקת ופרטנית.

מה עומד בשורש הקושי שלנו להתנהל במרחב בו נדרשת באורח קבע הכרעה אישית ושינוי טקטי תוך כדי תנועה, מרחב שבו הנכון והלא נכון אינם משמשים ככלי מרכזי?

ה"נפש החיים" (ש"א פ"ח וט') עוסק באופן בו הכרובים הונחו במשכן ולאחר מכן אף במקדש. הוא מביא כי במשכן הכרובים הונחו כשפניהם איש אל אחיו, הם הביטו אחד לשני בפנים ישרות. לעומת זאת, במקדש שבנה שלמה המלך ישנה מחלוקת כיצד הונחו הכרובים: האם בצורה שהיו במשכן או באופן שבו פניהם מצודדות מעט, והם לא הביטו במבט ישיר אחד כלפי השני.

לאחר מכן מביא ה"נפש החיים" את מחלוקת ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי, הדנה בשאלה האם האדם צריך להקדיש את עצמו אך ורק ללימוד תורה תוך כדי שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, או שעליו לנהוג בדרך הארץ, לחרוש בשעת חרישה ולזרוע בשעת זריעה – כשזו דעת ר' ישמעאל.

דעתו של ה"נפש החיים" כי המחלוקת הזו אינה נסובה על האדם הפרטי. האיש היחיד, באופן שיכול לעשות כך, עליו לעשות כר' שמעון בר יוחאי ולעסוק בתורה. הדיון במחלוקת זו הוא על ההנהגה של כלל ישראל. 

וכך אומר בהגהה: "ולר' ישמעאל, זו היא עיקר רצונו יתברך בהנהגת כלל ההמון. ופלוגתתם מה היא עיקר רצונו יתברך והמדרגה היותר גבוה בהנהגת כלל ההמון".

כאן תולה ה"נפש החיים" את שתי המחלוקות זו בזו. ומבאר כי האומר שהכרובים היו פניהם מצודדים במקדש, סובר כר' ישמעאל שעל האדם להתעסק גם בצרכיו ובפרנסתו, וזו הסיבה שפני הכרובים היו מצודדים מעט ולא הביטו ישירות אחד אל השני. זהו מבט שסימל את המבט המצודד של האיש הישראלי ביחס לבורא. אין הוא פנוי להביט ישירות בבורא אלא מתוך עיסוקו במלאכתו.

ואכן, לדעת ר' שמעון בר יוחאי, הסבור כי על האדם לעסוק אך ורק בתורה, גם במקדש היו פני הכרובים כשפניהם איש אל אחיו סמל לעם ישראל ולקב"ה. כמו במשכן ששם כולם היו מאוכלי המן והיו פנויים להביט בפני הבורא. 

וכאן עלינו להתבונן בדבריו – הרי דעתו כי לפי דעתו של ר' ישמעאל העיסוק במלאכה זהו 'עיקר רצונו והמדרגה הגבוהה', אם כן, מדוע הכרובים היו מצודדים? הרי כך רצונו של הבורא, הם עושים בדיוק את מה שנדרש מהם!

התשובה לכך היא שיש שתי סוגיות בעבודת ה': הראשונה הינה קיום רצון ה', וסוגיה נוספת ושונה של היחס לבורא.

לדעת ר' ישמעאל, כשהאדם עוסק במלאכתו הוא אכן מקיים רצונו של מקום, אך אין לו יחס ישיר עם הקב"ה. אלו שני נושאים שונים. 

עלינו להפנים ולהבין כי בפועל, עיקר עיסוקנו הוא בקיום רצונו, בזה אנו מדקדקים שיהיה הכל כפי הראוי והמתבקש – שנעמוד במשימה. אך את היחס לבורא אנו מזניחים ולא יודעים כיצד לקיים אותו.

כשאנו רוצים להתעלות ולעשות מעבר ליכולותינו, אנו מתמקדים בצד הקיום. משום שזהו האופק היחיד הפרוש מולנו. כך נמצא את עצמנו בודקים אתרוג עם זכוכית מגדלת ודנים בדקדוקי ההגיות במילות התפילה. הדבר אכן חשוב ונכון, אך כשזהו האופן היחיד שאנו מכירים בקשר עם הבורא, גם מקומות שהיה ראוי לקיים אותם עם 'יחס לבורא' אנו פועלים לצקת בהם תכני 'קיום רצונו'.

מה גם שאנו יודעים איך אבותינו נהגו, ובכל זאת אנו מבררים כיצד הנכון ביותר לעשות. הסיבה לכך היא יחס מוקצן לעבודת ה' כאל 'תקן' שעל האדם לעמוד בו. משום כך אין ערך למסורת אבותינו.

להתנהל בתוך ספק

ר' ישראל במכתב כ' מתווה דרך בעבודת ה'. דבריו נכתבו בעקבות בקשתו של ר' איצלה פטרבורג לר' ישראל כי ידריך אותו בדרך העבודה. על כך כותב לו ר' ישראל כי הוא לא רוצה לכתוב לו הדרכה פרטנית, אך בכל זאת הוא כותב לו תשעה דברים בהם ישנם ערכים ועקרונות הנראים סותרים זה את זה, כשעל האדם להתנהל בתוכם בלי הוראות מפורשות. 

בין דבריו הוא מונה את הצורך להיות מעורה עם הבריות על מנת ללמוד מהם מידות טובות – כשמאידך על האדם לפרוש מן העולם. ועל כך שעל האדם לפתח מחשבה עצמאית – כשמאידך עליו להביא ראיה על כל סברא ומחשבה מדברי חז"ל והראשונים. 

על כל אלו הוא כותב: "האדם הנלבב המשקיף על עצמו, יבין בכלל איך לתוך ביניהם בלי גדר מוגבל".

זהו המסר אותו מבקש ר' ישראל ללמד את ר' איצלה – ישנם דברים שעל האדם לנוע בתוכם ולסלול את דרכו גם כשאין לו הוראות ברורות והדרכה מפורטת.

אלו דברים שעלינו לקחת לתשומת ליבנו – עבודת ה', כשהיא באופן של יחס עם הבורא ולא רק קיום רצונו, מתנהלת 'בלי גדר מוגבל' כשעל האדם לנווט דרכו.

אין זו חלילה הפקרות. בנושאי הלכה על האדם לברר בדיוק מה נדרש ממנו, אין לו יכולת להתנהל על פי דעתו האישית. אך כשהוא נכנס לעבודת ה' עליו לערב את נפשו ומחשבותיו בתוך העבודה.

קיום מצוות והדרך אליהן

הרמח"ל בדרך ה' (ח"א פ"ד) מבאר את המקום של המצוות בתוך חיי האדם. וכך אומר: 'כי כל מצווה שאדם מקיים או עבירה שהאדם נמנע ממנה. מביאים אותו לחיי נצח'. 

בחיי נצח אין לאדם מושג מהם ומהי הדרך לזכות בהם. משום כך אין לאדם דעה במעשי המצוות והעבירות. עליו לברר מהו רצונו של מי שיודע מהם חיי נצח, שהוא כמובן הקב"ה. כשאין לנו תפיסה בחיי נצח לא נוכל להביע בהם דעה ועניין. הדרך אליהם עוברת דרך דברי חז"ל ושאר מורי הדורות.

בהמשך דבריו אומר הרמח"ל כי "שורש העבודה בהיות האדם פונה תמיד לבוראו". וכך מחלק את עבודת ה' לשני חלקים. האחד הוא "קיום מצוות" והשני "בכל דרכיך דעהו", בועל האדם לזהות את מצבו המדויק, את האופן בו הפנייה שלו לבורא תהיה כראוי. 

בדברים אלו אין הוראות מדויקות, אין הם דברים שעל האדם "לקיים". עליו לבחון כל העת את מצבו בתוך היחס שיש לו עם הבורא ולפעול בהתאם. 

מיותר לומר שכל הדברים צריכים להיעשות בגדרי ההלכה ואין לאדם יכולת לעבור עליהם, אך בתוכם עליו לחשוב על מצבו בחשיבה אישית ועצמאית.

אלו דברים שחשובים בכל עבודת ה', הן בעבודתנו והן בחינוך אחרים לעבודת ה', עלינו לבחון כל העת כיצד מתקיים היחס עם הבורא באופן המיטבי.

עלינו להבין כי עבודה שיש בתוכה רק את הדברים ש"צריך לעשות", כזו המורכבת מ"תקנים" בהם על האדם לעמוד. היא עבודה חסרה מאד. 

עודף הוראות אף מגבילות את העבודה הרוחנית של האדם ועלינו להיזהר מהן במקום שאין הן נצרכות. 

לקבל את דברי השני – הפתח לאמונה  

"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", הוא היגד נכון ביחס להלכה, אך לא בשאר עבודת ה'. כך אומר ר' ישראל. 

רק בהלכה שבה על האדם לעשות כפי ש"צריך לעשות", בה אין האדם רשאי לעבור על דעתו ועל כל אחד להתבצר בצורה אותה הוא חושב לנכון, כמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. עליה נאמר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אך בשאר עבודת ה', הדרך הנעלה היא לקבל את דברי הזולת, גם אם אני חושב להיפך. שם ודאי ישנה לאדם אפשרות לנהוג כדברי רעהו. ואדרבה, עשייה כזו היא פתח לאמונה. הבנה שהאמת גבוהה יותר מאיתנו, וכי ההבנה האישית אינה בהכרח לוכדת את כל האמת.