האדם מוציא לפועל את רצון ה'
מהו היחס בין מה שאני רוצה, בין הכוחות הטבעיים שלי והדברים שיש לי יכולת ומוטיבציה לעשות – לבין מה שה' דורש ממני?
ר' ישראל במכתב י"ז כותב: 'בגדרי העבודה, להיות עבד לה' דורש לעשות את מה שאני לא רוצה. דווקא במקום שאין ליבו של אדם חפץ בו, זהו המקום הגבוה בלהיות עבד'.
אך האם נבין מזה שה' מבקש דברים שאין לו בהם כל חפץ ועניין? האם בעבודתנו אין שום משמעות?
בהלכות עבדים ישנה הלכה שאסור לתת לעבד עברי לעבוד עבודת פרך. כלומר – אסור לו, לאדון, לתת לעבד עבודה שאין לו בה שום צורך, רק בשביל להעביד אותו.
אם כן, ברור שעבודת ה' היא באופן זה. הקב"ה לא ייתן לנו עבודת פרך – עבודה שאין כל צורך ומשמעות בתוצאות שלה. אם ה' מבקש ממני עבודה, הווי אומר שהיא נצרכת ויש לו עניין במה שאעשה.
אין זה אומר שה' יבקש אותי במקום שאני מעוניין בו. ההפך, ה' מבקש אותי במקומות שקשה לי, שאינם באים לי בקלות ובאופן טבעי, כאמור, זו היא עבדות.
כמובן, אל לנו לתפוס את הדברים באופן קיצוני. ה' מבקש מאיתנו עבודה שיש לנו את היכולות ואת הכישורים לעשות אותה, אלא שגם במקומות בהם יש לנו כישורים ויכולות, לא בהכרח יש לנו רצון וחשק לעשות אותם. אלו המקומות בהם ה' דורש מאיתנו, כעבדים, לעשות את רצונו ואת שליחותו.
אמנם יש להרהר, מדוע ה' ידרוש מאיתנו לעשות דווקא במקומות שאין לנו רצון וחשק בהם?
חשוב להבין כי מונח פה דבר גדול – ה' רוצה להוציא דברים לאור עולם, לכך הוא שולח אותנו ודורש מאיתנו לעשות ולעבוד. אם נישלח לעשות את מה שאנחנו בין כה וכה טובים בו ויש לנו מוטיבציה לעשות אותו, לא נרחיב את הקיים.
הקב"ה רוצה להוציא לאור דברים חדשים בעולם. כשהאדם נדרש לעשות ולהתאמץ במה שלא היה עושה מעצמו, וביותר, במה שהוא ממש נגד רצונו, על ידי כך נוצרים בעולם דברים חדשים.
ההתאמצות יוצרת בעולם ובאדם מציאויות חדשות. זהו המקום שה' דורש מאיתנו עבודה.
הקב"ה הראה למשה רבנו את רבי עקיבא שהיה דורש תורה שבע"פ, והגמ' במנחות דף כ"ט אומרת שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. במהלך הדברים שאל משה את הקב"ה מהו שכרו של ר"ע, כתשובה הראה לו הקב"ה את סופו המר, שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל ויוצאת נשמתו על קידוש ה'. שאל משה – זו תורה וזו שכרה? ענה לו הקב"ה: שתוק, כך עלתה במחשבה לפניי.
ידוע בשם הגר"א ש"שתוק כך עלתה במחשבה לפניי" הוא כנגד "עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף מידת הרחמים".
אך יש לשים לב שבמהלך הסוגייה שם, משה ראה את מה שר"ע דרש בתורה, ושאל את הקב"ה: יש לך אדם כזה ואתה נותן את התורה על ידי? גם שם ענה לו הקב"ה: "שתוק, כך עלתה במחשבה לפניי". אם כן, לדברי הגר"א, מהו ה"שתוק כך עלתה במחשבה לפניי" שם?
ביאור דברי הגר"א יבהיר את העניין –
כשעלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, אין הכוונה שהיה הקב"ה בורא את העולם ואורב לאנשים שיעברו על רצונו כדי להעניש אותם. אם כן, זו הייתה הנהגה במידת הדין, לא בריאה של העולם במידת הדין.
מהו, אם כן, לברוא במידת הדין? לברוא במידת הדין הכוונה לברוא את העולם כך שהבריאה תוציא מעצמה הכל לפועל, בלי סיוע. כשראה שאין העולם מתקיים כך, שיתף מידת הרחמים, את עזרתו של הקב"ה להוציא לפועל.
לעומת העולם כולו, כלפי התורה נשארה ה'מחשבה לברוא במידת הדין' – שהאדם יצטרך להוציא הכל לפועל בכוחות עצמו. זוהי שאלת משה רבנו כשראה את הדרשות של ר"ע: למה אתה לא נותן תורה על ידו עכשיו, למה רק בעתיד ידרשו אותן דרשות?
כאן מגיעה התשובה של הקב"ה. התורה צריכה לצאת לפועל על ידי עבודתו של האדם, אבל בשלבים, עתיד הוא לדרוש את כל אלו, לא הכל עכשיו במתן תורה. זהו "שתוק כך עלתה במחשבה" שענה לו הקב"ה.
ר"ע הוא זה שנתן את כל כוחות נפשו עד מסירות נפש ממש, לאהבת ה'. לכך שאלו אותו תלמידיו האם הוא מבעט בייסורים? שהרי מצבו הוא מצב של בכי ולא של צחוק. אך ר"ע חיכה לכך כל חייו, לתת את כל כוחותיו במסירות נפש לעבודת ה'.
בזה שונה התורה משאר הבריאה. ר"ע הוא זה שחידש את התורה שבע"פ וגם מסר את נפשו על אהבת ה'.
אם כן, זו עבודתנו וזו האמונה שלנו, להקשיב לקול ה' המבקש מאיתנו עבודה הנצרכת כעת, זו שתוציא לפועל את התורה. ובכל דור ואצל כל אדם יש את עבודתו המיועדת לו, זו שעל ידו תצא לפועל.
ה' דורש מאיתנו כי הוא רוצה להוציא לפועל את התורה. וזה קורה דווקא במקומות שקשים לנו. כמובן, רק במקומות שאכן יש לנו יכולות וכישורים לזה, אחרת לא היה ה' מבקש מאיתנו את העבודה הזו.
אמנם יש לציין, חשבונות שמים אכן קיימים באופן הרחב, אך עבודתנו היא להקשיב – מה נצרך מאיתנו באופן המעשי.
זהו העניין גם בחנוכה, אז מתגלה התורה שבע"פ, וזה מהלך שהגיע עם מסירות נפש – במקומות שקשים לי, שם צריך את העשייה שלי.
אדם צריך לשים לב ולהקשיב למאורעות חייו, מתוך הבנה שכך הקב"ה מסובב את חייו, כך הוא מדריך אותו לראות איפה הוא נצרך, גם במובן ציבורי, שם קל יותר לזהות את זה, אך גם בינו לבין המקום. בכל קושי שיש לאדם, מתגלה ה' באופן חדש – אם רק נקשיב.
