עמל פה אינו מאמץ אלא עמל בסידור הדברים, בשעה שאדם מוציא דבר מתוקן מפיו דבר דבור על אופניו הוא עמל לסדר את הדברים, ועמל זה מעמיד אותו באותו מקום של עמל מלאכה ומנקה אותו מהחטא.
עמל פה אינו מאמץ אלא עמל בסידור הדברים, בשעה שאדם מוציא דבר מתוקן מפיו דבר דבור על אופניו הוא עמל לסדר את הדברים, ועמל זה מעמיד אותו באותו מקום של עמל מלאכה ומנקה אותו מהחטא.
סדר ורצון ועד חמישי – עמל היינו ליצור תהליך
בעבודתנו על נושא של סדר שמשמעו יצירת מהלך של רצון שהולך לקראת תכלית, ובכל שלבי ההכנה אנו מרוכזים בנושא הרצון ועומדים לקראת התכלית שאליה אנו מכוונים.
עבודה זו באה לביטוי בסדר התפילה, בזמן שאדם מתפלל בצורה זו שיש רעיון אחד שמלווה אותו וכל סדר הברכות מבטאים את אותו רעיון מפנים שונים.
כניסה לעומק של עבודה זו מכריחה אותנו למצא מקום עבודה לא רק בתפילה שהינה מעמד ללא מפריעים מבחוץ ומשום כך יכולת ההתרכזות גבוהה יותר, אמנם מוטל עלינו למצוא עבודה בסביבה של התעסקות עם העולם.
לשם כך נקדים את דברי הגמרא תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו – הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא. ענין עמל מלאכה אינו המאמץ בלבד אלא משמעותו של העמל שעבודה בענייני העולם דורשת תהליך ובתוך אותו תהליך אדם לא מפסיק ובכך הוא נקי ממחשבות ויצר הרע. נמצא לפי האמור שהעמל הנדרש הוא יצירת תהליך, ובשעת ההתעסקות למרות שהוא לא בזמן שקט מהעולם כמו בזמן תפילה הוא נקי מחטא בכך שהוא מתמסר לתהליך.
המשך דברי הגמרא מתפרשים על אותו דרך, שעמל פה אינו מאמץ אלא עמל בסידור הדברים, בשעה שאדם מוציא דבר מתוקן מפיו דבר דבור על אופניו הוא עמל לסדר את הדברים, ועמל זה מעמיד אותו באותו מקום של עמל מלאכה ומנקה אותו מהחטא.
מסקנת הגמרא שעמל הוא עמל התורה, אין משמעותו רק על מאמץ מחשבתי בלבד אלא כפשטות הגמרא 'אכף עליו פיהו' העמל נמצא בפה כמו בעמל שיחה שהוא סידור הדברים להוציאם על מקומם הנכון, בשעה שיש עמל להוציא דברי תורה בסדר נכון יצר הרע לא שולט.
הבנת הדברים בצורה נכונה אינה כפי שאנו רגילים לחשוב שעלינו להילחם ביצר על ידי מאמץ בתורה בלבד אלא עומק הדברים שאנו נכנסים לתהליך חשיבה ועמלים לסדר את הדברים להוציאם מהפה בצורה מתוקנת, בכך אדם ניצל ממחשבות אחרות למרות שישנם מפריעים.
הגמרא במסכת שבת דף לא עמוד א אומרת בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, וכתב רש"י שם קבעת עתים – לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא ימשך כל היום לדרך ארץ. מכיון שאדם מוכרח ללמוד ולהתעסק בדרך ארץ הדרך היחידה היא לקבוע עיתים לתורה שלא ימשך לדרך ארץ משום שדרך ארץ הוא מושך את האדם.
וצריך לבאר בדברי רש"י מדוע נדרשת קביעות בתורה הרי מדובר באדם שמעוניין בלימוד ובדרך ארץ ולמה לא יקבע זמן לדרך ארץ ובשאר הזמן ילמד אך הביאור הוא שדרך ארץ מושך מצד עצמו ולא כהבנה ראשונה בשטחיות שזה מטעם חמדת ממון אלא שהדרך ארץ מצד עצמו מושך מכח התהליך שיש בו בטבעו. הדרך היחידה אם כן היא להתעסק בדרך ארץ ולקבוע זמן ללימוד תורה.
על דרך זה מוטל עלינו להתעסק בלימוד שיהיה בהתעסקות זו את התכונה של תהליך כיצד לסדר את הדברים על נכון להוציאם בצורה מתוקנת מהפה.
קורה שאדם מוסר שיעור בלימוד או בדברי אגדה שבסופו יאמר לו אחר 'מהי הנקודה שנאמרה בשיעור' שאלה זו מקורה בתפיסה מוטעית שבה התהליך שהדברים נמסרו אינם חשובים אלא יש נקודה שעטופה בדיבורים אך לפי תפיסה זו אדם יכול להילחם ביצר רק על ידי מאמץ גבוה והחשבת העיסוק שלו מעל המחשבות האחרות, אמנם אם נשכיל להבין שיש תהליך שכך נאמרים הדברים נוכל ליצור עבודה על סדר הדברים ובכך להיות שייכים ל'עמל פה' המשכיח עוון.
בעבודתינו המעשית מוטל עלינו למצוא זמן קצר במשך היום שבו אנו מתרגלים לסדר לעצמנו דיבורים של תורה על דרך עמל מלאכה והתעסקות בדרך ארץ שהתהליך עצמו מושך את האדם ומציל אותו מהיצר.