כבר מגיל צעיר עומדת בפנינו הדרישה לשאוף גבוה ככל שניתן, בטענה שאם נשאף באמת בכל כוחינו לדבר מסוים, הרי שאנו נשיג אותו בוודאות. יש שאף מגדילים להביא חיזוק לדבריהם מדברי חז"ל (תנא דבי אליהו רבה כ"ה): "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב". ואומרים, שגם אם במציאות אנו לא רואים כך, זהו רק מחמת שלא שאפנו באמת.
ואכן, השאיפה והרצון לעלות ולגדול הינו כח הכרחי בעבודת ה', על כך אין עוררין. אולם ככל שהאדם מתבגר צפה אצלו התמיהה: האמנם? האם השאיפה להיות כאבותינו הקדושים ממש, זו צורתה הנכונה של שאיפה על פי תורה? האם שאיפה שכזו אכן מגדלת את האדם בעבודת ה', או שמא רק משיגה ומייאשת אותו עוד בראשית עבודתו, מכורח האתגר הבלתי מציאותי שניצב לפניו, שאפילו לא ניתן לדמיין אותו?
עלינו להתבונן כיצד חז"ל (קהלת רבה א') מתארים את מבנה רצונו ושאיפתו של האדם: "אמר ר' יודן בשם ר' אייבו, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". והנה מכך שלא אמרו כי כבר מתחילה מתאווה האדם לארבע מאות, נראה ששאיפתו של האדם היא בהתאם למה שיש לו כבר, אם יש מנה הוא רוצה מאתיים, ורק שיש לו מאתיים הוא כבר רוצה ארבע מאות.
מדברי חז"ל אנו למדים, כי שאיפה נכונה בנויה מכח מה שכבר השגנו, כאשר יש לנו נגיעה והשגה כל שהיא בדבר מסוים, אנו רוצים אותו עוד יותר גדול ועוד יותר מרומם. שאיפה אמיתית מבוססת על רצון להגדיל ולהכפיל את אותו דבר שיש לנו בקומות ורבדים נוספים.
כעין זה אנו מוצאים בדברי הרמב"ם (תשובה י', ג') שכתב: "וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד וכו' "יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך".
הרמב"ם מלמדנו שהאהבה – הקשר האישי והפנימי שלנו עם הבורא, בנוי על געגוע אליו כאהבת אותה אשה. המושג געגוע הוא תמיד לדבר שהיה לנו בו איזה שייכות ונגיעה, לא ניתן להתגעגע לדבר שמעולם לא היינו שייכים בו. ולכך מי שמעולם לא חווה מהי נבואה, ברור שאינו יכול אפילו לדמיין על דבר שכזה.
אנו מוכרחים ל'שאיפות' בעבודת ה', אולם עלינו להעמיד את השאיפות במקום של געגוע. לכל בן תורה יצא לחוות פעם איזה נגיעה מרוממת ברוחניות, ואת אותה נקודה עליו לרצות ולשאוף להרחיב עוד ועוד, לנסות מפה ומשם להכפיל את אותה מעלה רוחנית מרוממת, ולהתרחב מכוחה למעלות נוספות.
נקודת המוצא של השאיפה אינה צריכה להיות מכח דברים שמעולם לא היו שייכים אלינו, אלא דווקא מכח אותו מקום שחווינו בו שייכות כאהבת אותה אשה. לכך לא נכון לדמיין ולשאוף להיות כאבותינו ממש, שכן מעולם לא חוינו מהי נבואה. אלא עלינו לשאוף להשיג ולהתרחב עוד ועוד דווקא מתוך געגוע למקומות שכן חוינו בהם שייכות, שייכות הבאה הן מכח עבודה, והן מכח כוחות הנפש שלנו, בדיוק כמו שהאבות הקדושים התעלו במעשיהם לאין שיעור במקומות השייכות שלהם.
זהו אפוא ביאור דברי חז"ל (ברכות מ, א) המתארים את שאיפות העולם הזה "ככלי ריקן שאינו מחזיק", ואילו את העולם הבא כ"כלי מלא המחזיק", שכן ברוחניות רק מכח המלאי שכבר ישנו, ניתן להעמיס עוד ועוד, אך אם אין מלאי, אין מה שיחזיק את המעלות הבאות.
כיום שאיפותינו הם בעיקר לריגושים חדשים, איננו מורגלים להיות שוגים תמיד באותה עבודה מוכרת וידועה זה מכבר. ונראה כי כאן בדיוק נעוצה עבודתנו. עלינו להתבונן במעלות שכבר רכשנו ולבחון כיצד ניתן להעמיק ולהרחיב אותם עוד, ודווקא מכוחם להתרחב למעלות נוספות. לדוגמה: מי שמזהה אצלו שייכות למעלת ההקשבה, עליו לשאוף להכפיל את אותו כח הקשבה לרבדים נוספים, בתורה, בתפילה, ואף להיות אוזן קשבת לכל דורש. וכך, שאיפותיו וגעגועיו במעלת ההקשבה בה הוא שייך, ירחיבו ויגדלו אותו עוד ועוד בעבודת החיים.