כבני תורה אנו שואפים תמיד לעלות ולגדול, אולם אחד המכשולים העומדים לפתחנו הוא: הרצון לראות את העבודה מול העיניים בצורה ניכרת ומוחשית, כבר בטווח הקרוב. רצון זה גורם לשאיפות שלנו ליסוב סביב דברים גדולים ודרמטיים, שניתן יהיה לחוש ולראות אותם בהקדם. וכך כאשר אנו מרגישים צורך להתחזק, אנו מנסים לתפוס משהו מוחשי ומיידי כמו תענית דיבור וכדומה. ואכן עלינו להתבונן בכנות, האם שאיפה שכזאת מגדלת אותנו, או שמא היא רק תגובה מיידית המשתיקה את המצפון הדוחק בנו לעשות כבר משהו?
עיקר בנייתו של עובד ה' נעשית בפנימיותו, כדברי הגר"א על הכתוב במשלי (ב, ז) "יצפן לישרים תושיה מגן להלכי תם" שפירש כי התורה אכן 'מתשת' כוחו של אדם בשבירת תאוותיו ושינויי הרגליו, אך זהו דבר שנעשה ב'צפונות' האדם – בפנימיותו ולא בהכרח ניכר כלפי חוץ.
המשגיח הרב וולבה זצ"ל התבטא פעם, כי שאיפת העבודה של בן תורה צריכה להיות על דרך "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). דהיינו, בניית קומת האדם שורשה בנקודות הפנימיות ביותר שלו, בהתאם למידותיו נטיותיו וכוחות נפשו, בנייה שכזאת נעשית צעד אחר צעד בצורה פנימית ואישית, שבה הוא מנסה לגייס כוחות ומשאבים הדרושים לו כדי לגדול, ורק כך הוא מתרומם באמת.
מי ששואף לעבוד באמת, עליו לדעת שלעיתים לא יהיו לו חברים לשתף אותם בעבודתו, שכן זו לא תהיה עבודה גלויה מוחשית ודרמטית שיהיה ניתן לדבר עליה בצורה מוגדרת, כמו עבודה להבחן על מסכת בעל פה וכדומה. אלא זו עבודה פנימית ואישית, הנבנית באיטיות שלב אחר שלב.
דוגמה לדבר, עובד ה' אמיתי יכול לעבוד במשך שנה על מנוחת הנפש, רק כדי שיוכל להתחיל לכוון בברכה ראשונה של שמונה עשרה. זו אפוא אינה עבודה הניכרת מייד בחוץ שניתן יהיה לנופף בה ולדבר עליה, אלא זו עבודה פנימית אישית הנבנית באיטיות.
בתקופה הקשה שבה אנו מצויים עומדת כנגדנו תביעה הולכת וגדלה: מדוע איננו נושאים בנטל, מדוע אנו לא לוקחים חלק במאמץ המלחמתי? ואכן, אל לנו לברוח מהאחריות. יודעים אנו בבירור שהבורא מדבר אלינו ותובע מאיתנו. ולכך גם אם אין עלינו חובה לשכנע בחוץ, עלינו להתבונן מה אנו משיבים על כך לעצמנו, מהי אכן עבודתנו בעת הזאת?
לאור דברינו נראה כי ניתן לברר יותר את הסוגיא: עבודתם של בני התורה נעשית בהצנע לכת, בבניית קומה על גבי קומה בפנימיות, איננו עסוקים בעבודה מוחשית הניכרת מייד, ואיננו חווים כיצד על ידי מעשינו אנו הורגים את אויבנו. אולם עם זאת אנו נתבעים בתקופה זו, להתאים את עבודתנו למציאות, שומה עלינו להתבונן כיצד נוכל לשאת בנטל ביתר עוז בתוך עולם העבודה הפנימי שלנו, ולשם כך אנו נדרשים להתבונן על אופי עבודתו של לוחם במלחמה, ולהתאימה אלינו, לעולם העבודה שלנו.
לכל חייל ישנו תפקיד מיוחד ומסוים אותו הוא נדרש למלא באחריות ויסודיות. הוא אמנם אינו מופקד על כל התמונה הכללית, ואינו נדרש לנצח את המערכה כולה, אולם הוא נתבע תביעה נחרצת למלא את תפקידו בשלמות. הוא אף יודע שפעמים רבות חייו תלויים במילוי תפקידו. ומשכך, עמל הוא בכל כוחו ונפשו לגייס כוחות ומשאבים למלא את תפקידו.
ואכן גם מאיתנו בני התורה נדרש להציב בפנינו דרישה נחרצת וברורה בתוך עולמנו הפנימי, דרישה אותה יש לקיים באחריות ויסודיות בלי כל ויתור. אכן זו לא תהיה דרישה שנוכל לחוות אותה במוחש כמו חייל במלחמה, שכן עבודתנו היא בעולם פנימי ועדין יותר, אך זו צריכה להיות דרישה נוקבת ויסודית, שתגרום לנו לגייס את כל כוחות נפשנו למענה.
דרישה נוקבת בעולם פנימי משתנה מאדם לאדם בהתאם למצבו וכוחותיו, האחד נתבע על תפילה, והאחר על כיבוד אב ואם, וכן הרבה. אולם תביעה זו צריכה להיות מוצקה ובלתי מתפשרת, שתגרום לעובד ה' לגייס את כל כוחותיו למען קיומה. אל לנו להגיב לדרישה באופן מיידי ולנסות להשתחרר ממנה. להפך, עלינו להעמידה מולנו זמן מה, להתבונן בה ביסודיות, ולגייס אט אט כוחות נפשיים עבורה.