במוצאי מנוחה יצטרפו בני אשכנז גם הם לאמירת הסליחות, כאשר בבסיס תקנת אמירת הסליחות עומדת חובת ההכנה והחזרה בתשובה לקראת יום הדין הקרב ובא, כדברי החיי אדם (המובאים במ"ב תקפא, א), שקודם יבא האדם לעמוד לפני המלך, עליו לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם.
בתיאור חובת עשיית התשובה כתב הרמב"ם (תשובה ג, ד), שהתביעה היא: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" וכו', כלומר, עלינו לעצור את שגרת החיים הרדומה והמטושטשת, ולפשפש במעשינו היכן וכיצד עלינו לתקן ולשוב אל הבורא.
כאשר נתבונן בדברי הרמב"ם נראה, כי אחר ההתעוררות והחיפוש במעשינו, ישנה תביעה נוספת המסכמת את עבודת התשובה: "וזכרו בוראכם", ועלינו להבין מדוע אפוא אותה תביעה היא היא הכלל של עבודת התשובה?
'חיים' מבטאים המשכיות, דבר חי הוא דבר פרה ורבה, הממשיך כל העת כמים חיים המפכים תדיר. כאשר אנו מוצאים ענין בדבר כלשהו, הרי שאנו מוצאים בו חיים הנובעים מריבוי אפשרויות של עשייה ופעולה, וכל עוד שאנו מוצאים בו ענין, הרי שאנו מוצאים בו עוד חיות. גם למושג זכרון יש מימד המבטא חיים, והשכחה לעומתו מבטאת מימד של מוות. זכרון של דבר יעיד על החיות של אותו דבר אצל הזוכר. ואילו, השכחה תעיד על כך שהדבר כבר אינו "חי".
במהלך החיים אנו משתדלים לקיים תורה ומצוות, אולם אם נהיה כנים עם עצמנו נבחין, שלעיתים קיום אותם מצוות נעשה רק כעשייה תקנית, אנו לא "חיים" את אותה מצווה, ומעצמנו לא היינו בוחרים בה, אנו מקיימים אותה כדי להיות תקניים לפי הספר.
כאשר אנו מפשפשים במעשינו, נוכחים אנו לראות כי בעוונותינו מצאנו הרבה ענין וחיים בדברים שהם לא רצונו של הבורא, ואף בניגוד לו. ואילו בדברים וציווים שהם כן רצונו, שם דווקא לא מצאנו ענין וחיים, ואף אם אנו מקיימים אותם בדקדוק גדול, וזהו אמנם קיום תיקני, אך חסר כל ענין וחיות.
כך אנו מוצאים את עצמינו גם כלפי מצוות התשובה, אמנם אנו משפרים את מעשינו ומתקנים אותם כך שיהו מדוקדקים ותקניים, אך עדיין לא זכרנו את בוראנו, איננו מוצאים שם 'זכירה וחיים'. וזו אפוא הסיבה לכך שבאופן חוזר ונשנה התשובה שאנו עושים אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן, שכן התשובה במהותה להעמיד 'חיים' חדשים (רמב"ם הלכות תשובה ב, ד), ואנו אולי שינינו את המעשים, אך לא את החיים.
ועל כן באה תביעת "וזכרו בוראכם" לדרוש ולגלות לנו כאחד, שבכדי לשוב בתשובה וליצור 'חיים' חדשים פרים ורבים ברצונו של הבורא, עלינו למצא ענין וחיים ברצונו. וכיצד באמת ניתן לעבוד על כך?
עלינו לגשת אל קיום המצוות מתוך בחירה בחיים שהם ברצונו יתברך, דהיינו הבנה שגם אם כעת איננו מוצאים בהם ענין, האמת היא שיש ברצונו חיים שבכוחם למלאות את כל חיינו. ואו אז עלינו לחפש 'הרגש' ושייכות כלשהי שנוגעת בנו באותה המצווה, ואותה יש לעמול ולפתח עד כדי גילוי חיים חדשים.
אכן אם נחיה רק על פי הרגשות שלנו הנובעים מכך שאנחנו במרכז, נשוב ונמצא חיים רק במה שמלכתחילה נראה לנו מענין, אך לא יהיו אלו חיים ברצונו של הבורא. אולם אם ניגש למצווה מתוך אמונה ברורה שבפנים מסתתרים חיים שלמים, נעמיד את הציווי במרכז, ונעמול למצוא הרגש דק באותו ציווי המדבר אלינו, אזי בכך נזכור את בוראנו, ונפיח בחיינו חיים חדשים ברצונו של הבורא.
נוכל לפגוש עבודה זו פעמים רבות בחיינו כמו מי שהוזקק לעזור בביתו, על אף שמבחינתו החיות שלו היא ללמוד, אם הבורא זימן לו כעת עבודה כזאת הרי שכעת עליו להאמין כי טמונים חיים שלמים באותה עזרה, גם אם מלכתחילה הוא אינו מבחין בהם, ולחפש נקודת הרגש שתיגע בו גם שם. עבודה זו שייכת הן במקומות בהם הבורא מזמן לנו הכרח בניגוד לרצון האישי, והן במצוות שעל פניו אנו לא מוצאים בהם ענין, שומה עלינו להאמין בחיים הטמונים שם, ולחפש נקודות הרגש המביאות חיים ברצונו של הבורא.