כמדי שנה עשרת ימי תשובה מהווים עבורנו אתגר לא פשוט כלל, כאשר פעמים רבות מנקרת במוחנו התמיהה: כיצד במספר כה מועט של ימים ניתן לעשות דבר כה גדול, לשוב בתשובה? ויתירה על כך, הלא את דברי הכתוב (דברים ל, יד) "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", דרש הרמב"ן על מצוות התשובה וז"ל: "ובא הכתוב ללמדנו כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו". הכיצד? הלא המציאות על פניו מוכיחה אחרת?
תמיהה זו נובעת מתוך תפיסה שעבודת התשובה הינה תיקון המעשים באופן פרטני, של שינוי הרגלים ודפוסי התנהגויות בהם אנו מורגלים שנים רבות. שזהו אכן אתגר האורך זמן, והמציאות אכן מוכיחה עד כמה קשה עד בלתי אפשרי ליצור שינוי מהותי שכזה, בפרט לא בזמן כה קצר.
אולם כאשר נתבונן בדברי חז"ל נראה, כי עיקר עבודת התשובה היא אינה תיקון המעשים והקלקולים. כפי הנראה מפרקי דר"א שכתב (פרק ג): "עד שלא נברא העולם, היה הקב״ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לברוא את העולם, והיה מחריט את העולם העולם לפניו ולא היה עומד וכו', עד שברא את התשובה". מדבריו למדנו, שעוד קודם לכל קלקול מעשה שהוא, כבר היה העולם זקוק למעלת התשובה, ועלינו להבין מהי ענינה, מדוע היא נצרכת קודם שיש עבירות בפועל?
נוכל ללמוד על כך מדברי הנפש החיים, שעל אף שבשער א' הרחיב רבות אודות חשיבות המעשים, עד כמה הם פועלים בתיקון העולם, כאשר הוא מדבר על עבודת התשובה בשער ב (טז) הוא מגדיר זאת כעבודת תיקון האדם ואינו עסוק בעולם כלל. ומדבריו אנו למדים כי עיקר ענינה של עבודת התשובה היא יצירת חיים חדשים והתקשרות מחודשת אל הבורא, התשובה ממציאה מחדש את חיי האדם עוד קודם לכל תיקוני העולם.
התחדשות החיים נעשית על ידי שינוי גישה לחיים, כפי שאנו מוצאים בדברי רש"י על דברי הגמרא (עבודה זרה יט) "אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", וז"ל: "כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה". דהיינו עבודת התשובה אינה על מעשים ועבירות דווקא אלא עיקר ענינה התבוננות פנימית בכוחות הנפש שבתוכנו, כיצד ניתן לחדש ולהעמיק את הקשר שלנו עם הבורא ולגייס כוחות נוספים לעבודתו, גם אותם שלא היינו מודעים אליהם או שלא חשבנו שהם שייכים לשם.
על תחילת בריאתו של האדם נאמר (איוב יא, יב): "ועיר פרא אדם יולד". אין באמירה זו כוונה להרגיע שגם אם בתחילת החיים פועל האדם בשובבות יתירה, סופו להתרסן. אלא גילוי עמוק של רצון הבורא בעבודת חיינו. מתחילה אנו נבראים עם כוחות נפש עצומים ונוראים שפועלים פרא רק עבור עצמם, ואינם משויכים ומנווטים לעבודת ה', ומעת הכנסנו תחת עול מצוות עבודת החיים שלנו היא לגייס ולנווט את אותם הכוחות עבור עבודת שמו יתברך, וזו היא עיקר עבודת התשובה.
אכן לא רק האדם באופן פרטי בנוי כך, אף העולם כולו נברא באופן כזה, בתחילה היה העולם אלפיים שנה תוהו, בהם היו בעולם כוחות עצומים ונשגבים שבכוחם להחריב עולם ממש כפי שאנו רואים בתחילת הבריאה, עד שבא אברהם והחל לגייס את כלל הכוחות בעולם למען שמו יתברך, ומימיו החלו אלפיים שנות תורה, ומחמת כן נוטל שכר כולם כמבואר בחז"ל (אבות ה, ב).
תפיסת עבודת התשובה באופן זה, אינה תובעת שינוי מעשה בכדי להיות בכלל "עושין תשובה", ועל אף כי בוודאי שומה עלינו לתקן את המעשים, עיקר עבודת התשובה היא חידוש השייכות והקשר של הכוחות שלנו לעבודתו יתברך, ועבודה זו על אף עליונותה וחשיבותה קרובה אלינו מאד וניתן לעשותה בנקל ובזמן קצר. בקבלה קטנה כמו עזרה לזולת או כל קבלה שהיא, נוכל לפגוש בכוחות נוספים שעלינו לגייס למטרה זו, כוחות שלא חשבנו שיש להם שייכות אצלנו לעבודת ה', וכך לקבל טעם חדש בחיים.
שורש הסיבה שאיננו מצליחים לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות, היא דווקא משום שאנו משקיעים את עיקר המשאבים בתיקון המעשה, בעוד שכל מה שגורם לנו לעשות את המעשים היא תפיסת החיים והכרת הכוחות שלנו, וכל עוד היא לא תשתנה אנו ככלבים השבים על קיאם ולא יועיל כל שינוי מעשה. אולם אם תפיסת החיים עצמה תשתנה ונשכיל לגייס ולנווט כוחות נפש מנותקים שלא היו מופנים עד עתה לעבודת ה', הרי שאנו מחדשים את חיינו, את הקשר שלנו עם הבורא, וכך גם אם המעשה עדיין לא נתקן, אנו כבר נכללים בכלל 'עושין תשובה'.
עתה אנו מקבלים טעם בתפילת זיכרונות: "אתה זוכר מעשה עולם מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי איש, אשרי איש שלא ישכחך" וכו'. שכן כוחות נפשו של אדם טבועים בו מאז בריאת העולם, ותפקידנו לנווט ולכוון אותם לעבודת שמו יתברך, אולם יצרי מעללי איש גורמים לו שאותם כוחות פועלים עבור עצמם ואינם משמשים אותו לעבודת הבורא, ועל כן אנו אומרים "אשרי איש שלא ישכחך", אשרי מי שכוחות נפשו נשארים מכוונים כל העת לעבודתו יתברך.