אחד ממ"ח קניני תורה הוא שימוש חכמים. קנין זה אינו מסתכם בשאלות הלכתיות אקראיות אחת לתקופה, כי אם 'שימוש' ממש, כזה שמדריך ומחנך את האדם לצעוד בכיוון הנכון בדרך בה הולכים החכמים. שימוש שכזה כרוך בהכרח בהשמעת ביקורת באזני התלמיד, ומחייב את התלמיד להיות קשוב לאותה ביקורת ולהתחנך על פיה.
דא עקא שכיום אנו נוטים לפרש את אותה ביקורת כסתירה לבנייננו האישי, בטוחים שאם מצאו בנו פגם הרי שאיננו שווים, כביכול כל יכולת העמידה שלנו היא רק אם אנו מושלמים ללא רבב על בגדנו הצחור. ומשכך יותר ויותר נמנעים מלשמש תלמידי חכמים, ואפילו נלחצים מלשאול שאלות פשוטות, מפחד שמא זו שאלה מידי פשוטה, או חלילה יקבלו איזה גערה כלשהי.
אכן כל התפתחות האדם מבוססת על יחסיו עם הזולת עם בני ביתו, חבריו ורבותיו, יחס זה בונה את האדם ומגדל את אישיותו. אולם כיום אנו בטוחים שאם שאלנו שאלה לא מספיק מוצלחת או שהושמעה כלפינו ביקורת כלשהי, הרי שזה סתירה ליחס, וכך די מהר אנו נסוגים ומתנתקים מתוך פרשנות שמן הסתם שחושבים עלינו שאיננו שווים כלום. ויתירה מזאת, הורגלנו לחשוב שאנו חיים בדור חלש שאין בכוחו לשמוע ולקבל ביקורת, ולכך בקלות רבה נוטים להישבר מכל הערה שהיא.
אולם באמת מחשבה זו מלבד היותה הוצאת שם רע על הציבור, היא עצמה משדרת חולשה שברירית, ומונעת מאיתנו לפתח ביטחון עצמי. עלינו לחלוק ולומר שההפך הוא הנכון, זה לא שהדור חלש, אלא המניעה והפחד שלנו מלקבל ביקורת זה מה שהופך אותנו לחלשים חסרי ביטחון, אך ככל שנלמד לשמוע ולקבל ביקורת, נפתח ונחזק את ביטחוננו האישי.
עלינו להבין שביטחוננו אינו תלוי באישור הסביבה, כי אם ביכולת המופלאה שלנו לעבוד עם הכוחות המיוחדים לנו, ואדרבה, יכולת הביקור הוא כלי נפלא שעל ידו אנו יכלים לשפר ולדייק את עבודתנו. אין בו שום סתירה ליחס, אלא ניתן ואף נדרש מאיתנו להמשיך קשר ושייכות עם הביקורת, וחלילה לא לסגת מחמתו, שכן בטחון עצמי אינו מכריח את היותנו צודקים, כי אם את היותנו עובדים עם מה שאנו, כל אחד באשר הוא שם.
בעבר הדבר היה פשוט יותר, כפי שר' ירוחם ממיר זצ"ל עמד פעם והוציא את אחד מתלמידיו מבית המדרש בבושת פנים, ולבסוף אותו תלמיד היה לחתנו, אותה ביקורת נוקבת שהייתה נצרכת לשעתה לא היוותה לרגע סתירה לקשר והיחס. לא ראו בה ניתוק שייכות, אלא אדרבה, מנוף לחינוך והתעלות.
אנו רואים זאת בחיי הנישואים, כל אדם נשוי חייב להיות מסוגל לשמוע ביקורת ולהכיר בחסרונותיו, חלילה לו לראות בזה סתירה לקשר ויחס, כי אם מקור מניע לעבודת חיים משותפת. כיום השפה הכללית מחפשת אחרי ה'מושלם', מחפשים שידוך מושלם, ורוצים בית מושלם, נטייה זו נובעת מחוסר ביטחון לעמוד מול חיסרון ולומר, נכון זה לא מושלם, אבל זה לא סתירה לעצמי, אני עובד עם זה וזה מדויק בשבילי.
גם בעזרה לזולת אין לנו ביטחון בעזרה מועטת, אנו רוצים עזרה מושלמת, ולא נותנים מקום לעזרה קטנה. כל זה הוא משום שתלינו את ביטחוננו בשלמות מדומה, במקום לראות בכל צעד והתקדמות אפשרות עבודה נפלאה.
כשנעמיק אף יותר נבחין, שכל הקשר והיחס שלנו עם הבורא תלוי בזה, ביכולת שלנו לעמוד לפניו ולעבוד אותו על אף חסרונותינו, שכן אין בזה כל סתירה ליחס ביננו, וחלילה לנו לסגת מחמתם. אדרבה, פעמים רבות זהו יחס שנבנה דווקא מתוך החיסרון, כפי שאנו רואים אצל דוד המלך ע"ה שרבים מתפילותיו ודיבוריו עם הבורא באו דווקא מתוך חסרונותיו וכישלונותיו.
נמצא, שככל שאנו מעמיקים בסוגיית הביטחון העצמי שלנו, נוכחים אנו לראות עד כמה הדבר נוגע לכל שלב וחלק בעבודת חיינו. ומתברר אפוא, שביטחוננו אינו תלוי לא בסביבתנו ולא בכל גורם חיצוני, כי אם בנו עצמינו בלבד. וכדי לעבוד על כך עלינו לבחון מחדש את הנחות היסוד עליהם אנו מבססים את ביטחוננו העצמי. האם הוא מבוסס על שלמות מדומה ונעדרת, או על יכולת התעלות ועבודה נפלאה.