בדורות עברו עבודת התשובה הייתה מבוססת באופן פשוט על הכרה כנה בחסרונות האדם, ובחומרת העבירות שבידו עד כמה לא ניתן להמשיך ולחיות עמם, כמ"ש (יחזקאל לג, י): "כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה", וכדברי הגרי"ס באור ישראל (מכתב ל) שכתב כי זו ההכרה הבסיסית הנדרשת לעשיית תשובה.
הכרה זו הייתה באה לאדם הן מכוח תוכחות מוסר אותן היה שומע מפי רבותיו ומכריו, והן מכוח התבוננות וביקורת עצמית כנה ונוקבת. ואכן גדולי הדורות מקדמת דנא היו נוהגים לצעוק ולעורר את תלמידיהם בין בצורה כללית וציבורית, ובין בצורה פרטנית ואישית, אודות מצבם העגום ועל חובתם הגמורה לשוב בתשובה. כך היה אצל החפץ חיים בישיבתו, וכך היה אצל ר' ירוחם ממיר בישיבתו וכן כולם. תוכחות מוסר אלו פילחו את הלבבות וגרמו לשומעים לחקור דרכם ולשוב בתשובה.
אולם נראה כי בדורנו אנו בעוונותינו כי רבו, גישה זו אינה פועלת באופן מיטבי, ועל אף היכולות המדהימות שמתגלות אצל בני אדם השכם והערב, לעבוד במלא המרץ והכוח ולייצר ולחדש ללא הרף, בכל זאת אין בכוח הציבור לסבול גערות וצעקות, ואפילו לא צעקה וגערה עצמית של אדם כלפי עצמו. והמציאות מוכיחה שכאשר גוערים באדם ליבו נאטם ומתקשה לקבל כל דבר.
והנה מן היסודות הבסיסיים בעבודת ה' היא, החובה להיות עירני למציאות העולם ולנסות לפעול בהתאם, כפי שאנו רואים בצורה כללית אצל הנביאים שהיו הולכים ומעוררים את ישראל על דברים שכבר נאמרו בתורת משה, רק שעשו זאת באופן מותאם ומדויק יותר לדרגת אנשי דורם. וממילא אף עלינו מוטלת החובה לטכס עצה כיצד ניתן לעורר ולעבוד על עשיית תשובה גם בדורנו אנו.
ונראה כי מצאנו בשורה גדולה לעבודה זו מדברי רש"י שכתב אודות מה שאמרו (עבודה זרה יט, ב): "אשרי מי שעושה תשובה בעודו איש" וז"ל: "כשהוא בחור בכוחו, כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה". אשר מדבריו נראה, כי עבודת התשובה אינה שייכת לעבירות דווקא, וניתן להיכלל בגדר 'עושה תשובה', אף מבלי לחוש מופרכים מכוח העבירות שבידנו, אלא מכוח הכרת הבורא. ועתה עלינו להתבונן מהי עבודה זו, וכיצד נוכל להשתלם בה ולהיות בכלל 'עושין תשובה'.
הכרת הבורא של בחור בכוחו, ענינה לזהות ולהכיר את הבורא בתוך כוחות הנפש החבויים בתוכנו, ולהשיבם אל הבורא על ידי מינוף אותם כוחות לעבודתו יתברך. הכרה זו נעשית על ידי ניסיון לגעת בתחומים חדשים שלא עסקנו בהם עד כה, והתבוננות אישית מה הכוחות להם אנו נדרשים בשביל לעבוד על אותו תחום. זהו לאו דווקא בפרויקט גדול ומסובך, אלא גם בקבלה קטנה כמו עזרה לשכן מבוגר בהנחת תפילין מידי יום, נוכל להיווכח שאנו נדרשים לגייס כוחות חדשים שלא הכרנו עד כה.
אכן נראה כי לצורך עבודת הכרת הבורא והשבת כוחות נפש שהיו מנותקים עד כה מעבודתו יתברך, נדרשת מאיתנו הנחת יסוד נוספת המשפיעה רבות על ההבנה העצמית של האדם בכוחותיו. והיא ההכרה בכך שאנו עוסקים בדבר חשוב ועליון לאין ערוך.
ידוע הוא שהיחס אותו נותן האדם לדבר שהוא לא מחויב אליו לעומת היחס שהוא נותן לדבר מחויב שונה לבלי הכר. ובין ברוחניות ובין בגשמיות, כאשר ענין מסוים הופך מבלתי מחויב למחויב כל הרגש והגישה אליו נעשית חשובה ומחושבת יותר, או אז האדם מתחיל לגלות ולזהות אצלו כוחות נפש חדשים שלא הופיעו עד כה, ופתאום הוא מזהה שהוא נדרש לכוחות שונים שלא הוצרך להם עד עתה.
כדי שנוכל לזהות באמת כוחות חבויים ולהשיבם אל עבודתו יתברך, עלינו להתייחס אל עבודתנו כראוי – כדבר חשוב ומחויב, ולא חלילה כדבר קל וגמיש לפי הרגשתנו ומצב רוחנו. ההכרה בעסק חשוב היא אבן דרך בסיסית להשבת כוחות הנפש לעבודתו יתברך.
כיום אנו נוטים רבות להתעסק עם עצמנו, איך הייתה כוונתנו בתפילה והאם למדנו מספיק ברציפות, או האם מצאנו חן בעיני החבר שעזרנו לו, גישה זו אינה מחשיבה את המעשה שאנו עושים, אלא את עצמנו בלבד. וכך במקום לעסוק במחשבה כיצד תפילתנו הייתה חשובה ונשמעת לפני הבורא, או האם אכן הצלחנו לעזור לחבר ולענות על צרכיו, אנו עסוקים כל העת בתוך עצמנו.
נטייה זו גורמת לכוחות נפש רבים להיעלם מעיננו, שכן אין זה יחס חשוב מספיק. אך אם נשכיל להחשיב כראוי את המעשים אותם אנו עושים ככל שיהיו הקטן כגדול, מחשבתנו תהיה נתונה עליהם באופן אובייקטיבי, וכך נוכל להכיר את בוראנו על ידי כוחות נפש שיתגלו לעיננו, ונזכה להיות עושין תשובה בהשבתם לעבודתו יתברך.