פסח

עלינו לזכור שהמצווה המוטלת עלינו היא לספר ביציאת מצרים. 

סיפור שנוגע לחיים שלנו הוא דבר שאפשר להזדהות אתו בקלות רבה, גם אם הוא לא סיפור חדש. סיפור טוב אפשר לספר פעם אחרי פעם. כשמספרים את הסיפור נכון אין צורך להכביר בפירושים ובפלפולי הלכות על מנת לשמור על הרעננות של אמירת ההגדה. אם יודעים לחבר אותה נכון לחיים, ההזדהות צריכה לבוא מאליה.

ההגדה מתחילה בכך שעם ישראל היה בנקודת שפל נוראה, "וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". אמנם הסיפור לא נגמר כאן; גם מתוך אותו מקום שפל הקב"ה גילה שהוא לא מוכן לוותר עלינו. הקב"ה גילה שבכל מצב שבו יהודי נמצא עדיין נשמר הקשר המינימלי הנדרש כדי שתוכל להתקיים עבודת השם, ושלא תיתכן אפשרות שהוא יניח לכלל ישראל להיאבד ח"ו ולא להגיע לתכלית השלמה שהוא יעד לנו. 

זאת נקודה מאוד פשוטה שכל אחד מאתנו יכול להתחבר. כולנו, למעשה, מתחילים בגנות. כולנו פותחים בנקודת מוצא שפלה, ומשם מנסים להתעלות. וכולנו עשויים למצוא את עצמנו חלילה בנקודות נמוכות מאלו שקיווינו להימצא. למרות זאת, אנחנו צריכים להאמין שבסופו של דבר אנחנו צריכים "לסיים בשבח", ושגם המקום השפל ביותר לא קיים אלא כדי שנוכל לגדול ממנו בעבודת השם.

חשוב להדגיש: הנקודה האחרונה אינה הנושא של ההגדה. באופן חד משמעי, העסק בליל הסדר איננו בסיפור האישי שלנו. לא משנה כמה הסיפור האישי שלנו מרטיט ומלא בדוגמאות להשגחה פרטית, הנושא בליל הסדר הוא אחר. אנו לא עוסקים בעצמנו, אלא בכלל ישראל, ובתכנית השלמה של בורא העולם. אמנם זהו רק משל כיצד המהלך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" נוגע למעשה לחיים הפרטיים של כל אחד ואחד, וכאשר מבינים שהדבר נוגע אלינו, קל יותר להזדהות אתו ולבנות באמצעותו אמונה. זוהי המצווה המוטלת עלינו בלילה הזה, וזהו התפקיד שהסיפור שאנו מספרים צריך למלא.