‎⁨חג הפסח חג הזריזות – הכנה למתן תורה

מצוות נעשות בדילוג ובחיפזון

יסוד כל המצוות הוא מתן תורה, כך אומר הרמב"ם, כשהיסוד למתן תורה הוא יציאת מצרים כפי שאומר הפסוק (שמות, ג' י"ב): "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". המשמעות של הדבר היא אמונה בניסים גלויים, בשכר ועונש ובכך שהקב"ה מנהיג את העולם לתכלית מסוימת.

ביציאת מצרים התגלה בעם ישראל כוח המהווה את היסוד לכל התורה כולה ולכלל המצוות.

חג הפסח הוא חג של זריזות, הרבה מהדברים נסובים סביב מידה זו. יצאנו בחיפזון, אכילת הפסח נעשתה כשמקליהם בידיהם, וכל הגאולה כולה הייתה בקפיצה ובדילוג מצידו של הקב"ה. עם ישראל לא היה ראוי לגאולה, על כך נאמר: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ובכל זאת דילג הקב"ה וגאל אותנו.

באותה המידה אף אנו צריכים להתנהג – באותו הדילוג ובאותה הקפיצה. הדילוג – הזריזות, הם יסוד לכל התורה כולה.

את הבנת עומק הדבר שזריזות היא יסוד לכל התורה, נשכיל מעיון בדברי הרמח"ל –

הרמח"ל במסילת ישרים כותב (פרק ו'): "ועניינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל זריזים מקדימים למצוות. וזה, כי כמו שצריך פיקחות גדול והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר ולהימלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פיקחות גדול והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו".

במילים אלו כותב הרמח"ל כי אף עבור מצווה אחת על האדם להתאמץ כדי לזכות בה, וכי האדם צריך 'פיקחות גדולה והשקפה רבה' על מנת לזכות במצווה אחת ממצוות התורה.

נתבונן בדבר, הרי ישנן תרי"ג מצוות. וכפי שכתוב כי תרי"ג מצוות הן כנגד אברי האדם, כלומר המצוות בונות את קומת האדם כראוי. אם כך, הרי חלקן מתאימות לאדם באופן טבעי וחלקן פחות, בחלקן הוא צריך להתאמץ ולעבוד על עצמו על מנת לקיימן, ואת חלקן הוא מקיים באופן ממש טבעי. אם כן, מדוע לכל מצווה מכוון הרמח"ל את דבריו?

על מנת להבין את הדברים כראוי עלינו לבחון את שני המושגים – המצוות והזריזות.

ישנם אנשים שלתפיסתם הם "מסתדרים" עם המצוות, הם שיבצו אותן בתוך חייהם כך שהן משתלבות בהם כראוי. הם חשים שהם מקיימים את רצון ה' ואין הם טרודים סביב עשיית המצוות. אך זו השקפה שאינה נכונה ויסודה בטעות.

עומק רצון ה' הוא דבר שאין לו שיעור וגבול. המצוות הן הרבה מעבר להשגותינו. לא תיתכן משמעות של 'להסתדר' עם המצוות, משום שהן מעבר להשגתנו האנושית. בעצם היותנו אנושיים אנו רחוקים מלתפוס את עומק רצון ה'.

אלו הם דברי הרמח"ל שכותב כי עבור כל מצווה על האדם להתאמץ מאד עם מעלת הזריזות בקיומה ובהשגתה, משום שאין לה שיעור וגבול וכי ההשגה שלנו אינה מסוגלת לעמוד כראוי על טבעה וכוונתה.

לדוגמא, אדם השייך מטבעו לחסד אוהב לעשות טובות לאחרים מעצם קיומו. היכן היא עבודתו?

ר' ירוחם מביא את דברי אריסטו ששואל מדוע אדם שעושה חסד עם השני, הנותן אוהב את המקבל יותר ממה שהמקבל מוסיף אהבה לנותן? הרי הדבר צריך להיות הפוך! בעקבות כך מסביר אריסטו כי אומנם המקבל קיבל דבר מסוים מהנותן, אך הנותן קיבל דבר גדול יותר, הוא קיבל מידות טובות שרכש בעקבות נתינתו.

ר' ירוחם מציין כי אריסטו הבין דבר גדול: לא רק שהנותן קנה לעצמו מידה טובה, הוא אף קיבל אותה מהמקבל, שהרי זו הסיבה שהנותן מוסיף אהבה למקבל.

ממשיך ר' ירוחם ומסביר כי זו ההשגה של היווני בדברים, אך האמת גבוהה אף יותר. על מצוות החסד אומרים חז"ל כי "שכינה עומדת לימין אביון". כלומר: מי שעוזר ומועיל לאביון יש לו עסק ומגע עם השכינה עצמה. זהו עומק שהיווני אינו מסוגל להבין ולדעת.

עלינו להבין כי למצוות כולן ישנו עומק רב שאותו אין לשער, הוא מעבר להשגתנו. גם כשהמצוות בונות את האדם וידוע כי תרי"ג מצוות הן כנגד איברי האדם, הן בונות אותו מתחילה ועד סוף. גם כשהאדם מטבעו יש לו שייכות למצווה מסוימת, היא בונה אותו מתחילה, מהיסוד. המצוות מעניקות מימד עמוק יותר מהשכל האנושי.

עלינו להבין נקודה זו כראוי – גם כשאנו רואים אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות מחד, אך מאידך הם מתוקנים בדברים מסוימים, עלינו לדעת כי מעשיהם אינם נוגעים בעומק המצווה.

על כך נסובים דברי הרמח"ל כי אף על כל מצווה – על האדם להתאמץ ולהשיג אותה כראוי על ידי זריזות.

זריזות אינה מהירות, שהרי לא כל מצווה צריכה להיעשות במהירות, ובכל זאת כל מצווה צריכה את מידת הזריזות.

הזריזות היא תנועת ה'קפיצה' לעבר דבר שהאדם לא נמצא בו בטבעו. זריזות היא התנועה לעבר מה שגדול ממני.

וכדברי הרמח"ל בהמשך דבריו: " ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו". להתגבר נגד הטבע עצמו הוא דבר שנכון לכל יצור אנושי. תמיד המצווה תדרוש את ה'מעבר', ולעולם האדם זקוק לזריזות ולדילוג על מנת לזכות בה.

וכהשלמה מוסיף הרמח"ל: "ויתגבר ויזדרז". אחר שאמר כי על האדם להתגבר כנגד טבעו עצמו, הוא מוסיף 'ויתגבר ויזדרז'.

יש בדברים אלו הדרכה, כי על מנת לזכות בדבר שאני לא 'נמצא בו', אני צריך להתגבר, אך זה לא מספיק. הגבורה אמורה להיות באופן חיובי ולא רק גבורה כשלילה. הגבורה אינה רק מאפשרת את הזכייה במעלת המצווה, אלא היא מוסיפה לה יכולת וכוח. כמו צינור מים שאם נצמצם את קוטרו הזרם בו יתחזק, כך היא התנועה במצוות דרך הגבורה – ישנה זכייה בעומק המצווה.

היסוד של יציאת מצרים הוא העובדה כי עם ישראל זכו בדבר שהיה מעבר למדרגתם. הם נחשפו לדברים שהם מעבר למקום בו היו.

הדבר, כאמור, התרחש על ידי קפיצה ודילוג מצידו של הקב"ה, וכנגד כך אף אנו אמורים להיות בתנועה מתמדת של קפיצה ודילוג.

יציאת מצרים היא היסוד לכל המצוות. בכל מצב עלינו להיות בקפיצה ובדילוג. לעולם לא נוכל להרגיש שהנה, הגענו למקום. תמיד המקום נשאר רחוק, מעבר להשגתנו. לעולם אנו זוכים ליותר ממה שאנו ראויים, כשהכלי לקבל זאת הוא הקפיצה והדילוג.

זו עבודתנו בפסח ולקראתו, להתבונן במצווה אחת ולהרהר מה מטרתה ומה היא מבקשת מאיתנו. כך נחוש את הפער בין אופן הקיום שלנו לאופק אותו מבקשת המצווה.