לעמוד מול הבורא

עיקר העיסוק והאנרגיות שאנו משקיעים הוא לעשות את הדברים 'כפי שצריך'. העיסוק בשאלה האם זה נכון או צודק תופס אצלנו נפח גדול יותר ממה שהוא ראוי לתפוס. יתרה מכך, יש בנו אף התנגדות פנימית למחשבה שמנתבת לעצמה שביל אחר מאשר הליכה בשביל 'הנכון' תוך עשיית 'המעשה הנכון' באופן אובייקטיבי.

נקודה זו מתבהרת בדברי ה"נפש החיים", המפרש את מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בעניין לימוד תורה ודרך ארץ – לדברי ר' ישמעאל אדם צריך לנהוג מנהג דרך ארץ –  לזרוע ולקצור, ולדבריו של רבי שמעון בר יוחאי, צריך אדם ללמוד תורה ומלאכתו תיעשה על ידי אחרים.

על כך אומר ה"נפש החיים" שהמחלוקת ביניהם אינה לגבי האדם הפרטי, ואינה נסובה סביב מה שיעשה ואיך ינהג, אלא זהו ויכוח בהנהגת הציבור כולו. וכך כותב: "ולר' ישמעאל, זו היא עיקר רצונו יתברך בהנהגת כלל ההמון. ופלוגתתם מה היא עיקר רצונו יתברך והמדרגה היותר גבוה בהנהגת כלל ההמון". כלומר, לפי דברי ר' ישמעאל, המדרגה הגבוהה יותר בהנהגת הכלל היא – 'מהו הרצון הגבוה של הבורא'. 

עוד אומר ה"נפש החיים" בנושא זה, כי הכרובים בבית המקדש שבנה שלמה המלך עמדו מצודדים מעט, והטעם הוא מפני שדורו לא היה כדור המדבר שהיו מאוכלי המן, כך שכל הדרישה מהם היא ההסתכלות הישירה אל הבורא. היה זה דורו של שלמה בו אנשים צריכים לעסוק לפרנסתם ועל כן פניהם מצודדים ביחס לקב"ה, וכך הדבר התבטא בפני הכרובים שהיו מצודדים מעט. על פי ר' ישמעאל, כך היה רצונו של הקב"ה – שיעסקו בדורו של שלמה לפרנסתם. ואכן, לדעת מי שאומר כי פני הכרובים היו ישרים ולא מצודדים, גם בדורו של שלמה, סבר כר' שמעון בר יוחאי שגם בדורו של שלמה לא עסקו בפרנסה, וכך היו פניהם נוכח פני ה'.

אך נשאל את עצמנו: מדוע אם עסקו במלאכה היו פניהם מצודדים? הרי כך הוא רצונו של מקום, כמו שאמר ה"נפש החיים" – 'עיקר המדרגה הגבוהה ביותר' וכו'?

התשובה היא שישנן שתי סוגיות. האחת היא קיום רצונו, והשנייה היא ההתייחסות לבורא עולם. וכך אומנם העוסקים במלאכתם, לפי ר' ישמעאל הם עושים רצונו של מקום, אך היחס לבורא נשאר מצודד ולא במבט ישיר.

אנו מתעסקים בעיקר ברצונו של מקום וכבר לא יודעים מהו יחס לבורא עולם. חשוב לנו בעיקר "לעמוד בתקן", לעשות את מה שצריך לעשות ולסמן לעצמינו וי על המשימה. אבד מאיתנו היחס לבורא.

כשהנושא הוא היחס לבורא, אין תקן לעמוד בו, אין את הדבר האובייקטיבי. היחס הוא כזה שמטבעו אין בו כללים, אין במה לעמוד. הנקודה היא היחס בעצמו כשהוא רחב ועם מגוון אפשרויות.

אומנם, עיקר היחס לבורא בא לידי ביטוי במקום בו אין הלכה ברורה, בענייני עבודה. ואכן, במקום שיש הלכה, שם תבלוט עשיית רצונו של הבורא – עשייה באופן המדויק. שם נמצא את "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", מה שבא לרכך את ה'דווקאיות' של העשייה באופן המדויק בו האדם חושב לנכון. אך הדבר פחות בולט. עיקר היחס קיים במקום בו אין הלכה ברורה.

כשר' ישראל מדריך את ר' איצל'ה בענייני עבודה, מבקש ממנו ר' איצל'ה שיפרט לו וידריך אותו אלו מעשים עליו לעשות. ר' ישראל משיב שאין הוא רוצה לומר לו מה בדיוק עליו לעשות, מכיוון שהדבר יפגע בייחודיות שלו בעבודה, והוא הרי אדם גדול ויכול ללכת בדרכו שלו. 

ובכל זאת כתב ר' ישראל לר' איצל'ה במכתב כ' כמה דברים שנראים סותרים, כמו הערכים "להיות מעורב עם הבריות" ו"פרישות", וכיוצא בזה, כשעליהם כותב ר' ישראל שאומנם הם סותרים והפוכים, אך בלי גדר מוגדר. כלומר: אין בהם הוראות וכללים חיצוניים המדריכים כיצד לנהוג, האדם באופן אישי צריך להתנהל בתוכם. זהו מקום שמתנהל ביחס עם הבורא.

כשאנו נתקלים בספקות, גם אם הם לא הלכתיים, אנו מנסיים לייצר מהם הלכה והוראות ברורות. הדבר נוצר מחמת שהזנחנו ואיבדנו את היחס לבורא, משום כך אנו הופכים כל דבר 'לרצון הבורא' שזו עשייה מוגדרת וידועה מראש. קשה לנו להבין שיש רצון אצל הבורא שאינו נכנס לתוך כללים.  

על החיוב לשמוע לדברי החכם, אפילו אומר על ימין שהוא שמאל, אומר הרמב"ן: "ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך ציווה אותי האדון המצווה על המצוות, שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו".

היחס שלנו לדברי הרמב"ן כרוך בקושי מצידנו, הסיבה היא שאנו עסוקים מדי בשאלה 'האם הדבר צודק או לא', זהו הדבר היחיד שמנחה אותנו בעבודת ה', כאשר אנו לא פתוחים לפתח יחס אל הבורא, כזה שלא עובר דרך שאלת הצדק ופרטנות ההוראות.

ר' ישראל, במכתב כ', אכן עורך חלוקה בין ענייני הלכה – ששם אכן מה שיש לנו זהו מה לעשות ומה נכון, לבין ענייני עבודה ששם אין גדר ברור והאדם צריך להיות ביחס של עמידה לפני הבורא. 

באותו אופן מחלק הרמח"ל ב'דרך ה" את העבודה – במצוות אין אפשרות אחרת אלא לעשות את מה שנדרש וצריך, כאילו זהו תקן שצריך לעמוד בו. הסיבה היא משום שתכלית המצוות היא להביא את האדם לחיי נצח, ובזה אין לנו שום מושג מהם חיי נצח וכיצד מגיעים אליהם מלבד מה שאומר לנו הקב"ה. משום כך עלינו לקיים הכול ככתבו וכלשונו, ולדקדק באופן הקיום. 

אך ישנו חלק בעבודה שהוא פנייה תמידית של האדם לבוראו. חלק זה הוא לא המצוות עצמן, אלא כל המעשים שעוזרים לגוף להגיע למעשה המצווה באופן מושלם. בחלק זה של ניהול הגוף והחיים לצורכי המצוות יש לאדם דעה איך וכיצד האופן הנכון להתנהל. את הגוף הוא מכיר, וזו הסיבה שמוטל עליו לחשוב בו באופן משוחרר יותר ופחות צמוד להוראות ולתקנים. אלא העמידה מול הבורא תנחה אותו לעשות את המיטב עבור עבודת ה' וקיום המצוות.

"בכל דרכיך דעהו" זהו הקשר שיש עם הבורא, ועלינו לחזק את היכולת לעמוד מול הבורא ולהיכנס לקשר זה.

אפשר לומר באירוניה שאנחנו לעיתים 'בעלי תשובה חרדים', כי גם אם נולדנו למשפחה שומרת תורה ומצוות, וגם במקרה בו אבא שלנו היה גדול בתורה, בכל אופן לא נעשה בפשטות את מה שהוא עשה, אלא נחקור אחר האופן הנכון להגות מילה מסוימת, או אחר השיעור המסוים בגביע, בעוד הרי יש לנו מסורת מפוארת של קיום המצוות. 

זהו עיסוק מוגזם ב"תקן" של המצוות. הדבר מונע מאתו את העמידה מול הבורא, ואלי זו הסיבה לכך שעיסוק זה נוצר – מחמת אי העמידה מול הבורא.

יחס של עמידה מול הבורא גם יאפשר לנו לעשות מעשה שנכון לעשות גם אם אנו חושבים ש"הצדק" אינו כך. כמו השמיעה לבית דין בניגוד לדעה העצמאית, או עשית רצונו של אדם אחר כנגד דעתי.