לפעמים הילד צריך את מרחב הפעולה כדי לעשות דברים שהוא חפץ בהם בלי שההורה ממש צמוד אליו. אך עדיין, הילד צריך לחוש שההורה זמין לו בשעת הצורך, בכך שהוא יכול לפנות אליו ולקבל קשב מוחלט. ההורה יכול להיות עסוק, אך כל זאת תוך כדי אפשרות להיות מופרע ולהידרש למשהו אחר.
יסוד החינוך הוא הזמינות לילדים
הזמן המודרני מדגיש את היות האדם לבדו, כפרט. תחילתו של התהליך התהווה מהמקום הטכני, מכך שהאדם מסוגל לספק את צרכיו לעצמו ואינו נצרך להיות בקשרים הדוקים עם זולתו.
ישנה טכנולוגיה ואינספור אפשרויות על ידן האדם מסוגל לחיות בד' אמותיו ולקבל את כל צרכיו ומבוקשו גם בלי לתחזק אינטראקציה עם אחרים. וכך, מהמקום הטכני, הדבר התהווה לתפיסת העצמיות ככלל – אינדיווידואליות מוחלטת. האדם חי לעצמו וחושב בעיקר על צרכיו שלו ועל טובתו האישית.
תפיסה זו והתנהגות כזו עומדת לרועץ במרחב החינוכי בהקשר של משפחה וילדים. השייכות בסכנת התפוררות והקשרים בין הורים לילדים מתרופפים. גם כאשר ישנה תרבות בה הילדים מתחשבים בהורים ומתייעצים עימם, הדבר נעשה באופן חיצוני מתוך מחוייבות וכדרישה בלי מילים של ההורים, אך בפנימיות הנפש ישנו עולם עצמאי ונפרד אצל הילדים כבר מגיל צעיר.
זוהי נקודה שלעיתים ההורים חשים בה, וכתוצאה מכך דואגים וחוששים לילדים, הם מוטרדים ממה שהם עושים או מסוגלים לעשות, אך אינם מבינים מה שורש הנפרדות וכיצד ניתן לחזק קשרים באופן הראוי והמיטיב.
נוכחות
בבתי ספר כלליים לעיתים התלמידים נדרשים להפקיד את מכשירי הטלפון במזכירות. בית הספר מבין שעל מנת שהתלמיד יהיה נוכח במאת האחוזים בתוך השיעור, עליו לנתק את השהות במרחבים שמחוץ לשיעור ועליו לשהות לגמרי בשיעור.
מה שנכון לתלמיד בכיתה נכון גם להורה במרחב הביתי. כשאנו עסוקים בתקשורת עם אנשים אחרים ובמיוחד אם זה מתוך טלפון נייד ובהתכתבות, הדבר מונע מאיתנו את הנוכחות במרחב של הילד. נדמיין שתוך כדי שיחה עם אדם מסוים, נדבר ונענה לאנשים נוספים, מה תהיה התחושה של בן שיחנו? זו בדיוק התחושה של הילד כאשר אנו נמצאים יחד איתו ומתקשרים כל העת עם אנשים אחרים.
עצם הזמינות והקלות הבלתי נסבלת של המוסחות, והסטייה מהיות ההורה כאן ועכשיו בשביל הילד, מונע מהילד לחוש 'יחד' ולהכות שורשים בקשרים איתנו כהורים.
במקרה כזה, הכבוד שההורה דורש מהילד אינו מייצר את הקשר העמוק והמיוחד שעשוי להיות להורים עם ילדיהם. מתברר שילדים שעוזבים את הדרך, עיקר מה שחסר להם זו שייכות. וזו נבנית ונוצרת רק בעזרת נוכחות טובה של ההורה בחייו של הילד.
הורה עסוק
אין בדברים אלו כדי לומר שעל האדם להיות פנוי ולא להתעסק בעיסוקים אחרים, לפעמים זו אפילו דוגמה טובה לאדם עסוק שעושה משהו. יתרה מכך, לפעמים הילד צריך את מרחב הפעולה כדי לעשות דברים שהוא חפץ בהם בלי שההורה ממש צמוד אליו. אך עדיין, הילד צריך לחוש שההורה זמין לו בשעת הצורך, בכך שהוא יכול לפנות אליו ולקבל קשב מוחלט. ההורה יכול להיות עסוק, אך כל זאת תוך כדי אפשרות להיות מופרע ולהידרש למשהו אחר.
עיסוק בכל דבר שההורה עושה, שונה מחוסר זמינות ופניות מחמת תקשורת בו זמנית עם אדם מבחוץ. ככלל, זמינות לשיחה עם אנשים ובמיוחד בהתכתבות כמו וואטסאפ וכדו' היא הרסנית ביותר, משום שכך ההורה אינו עסוק במשהו אלא במישהו, כך האנשים מהעבר השני צרים וגוזלים את התקשורת של ההורה עם הילד.
כך אמר גם ר' נחום זאב, בנו של הסבא מקלם – האדם צריך ללמוד כיצד לתת לאנשים אחרים להפריע לו. אומנם זו כבר גדלות, אך בהקשר של ילדים זהו הדבר הבסיסי ביותר שעלינו לפתח בעצמנו.
סכנת הטכנולוגיה
כיום מדברים רבות על סכנות הטכנולוגיה לילדים, אך לא מבחינים כי הסכנה לילדים אורבת להם דווקא מצד הטכנולוגיה שבשימוש ההורים. הורה שמתעסק עם הטלפון ובמיוחד מתכתב דרכו בזמן שהותו עם הילד, נותן לילד תחושה שהוא לבדו בעולם משלו, וכנגד זה גם הילד מפתח לעצמו עולם נפרד משלו.
זהו היסוד הבסיסי שעלינו לבנות בהקשר של חינוך, על יסוד זה כל המעלות האחרות נבנות ומתפתחות. עלינו לבנות ולהעניק לילדים בית-מקום משותף, על ידי זמינות לילדים, וכמובן – שימוש מושכל בטכנולוגיה במרחב זה.