חשיבותה של האחריות והדרך שבה מחנכים ילדים לקנותה

חשיבותה של האחריות והדרך שבה מחנכים ילדים לקנותה

האחריות תכונה הכרחית באישיותו של האדם

אחת הנקודות החשובות באישיותו של אדם, ילד או מבוגר, היא: הבנת האחריות של האדם על מעשיו. כלומר: ההשפעה והתוצאות שיש למעשיו ולהתנהגותו לטוב או למוטב. עד שכל מהלך חייו יקבע אך ורק כתוצאה מהאחריות שיגלה למעשיו. ואין הבדל בין תוצאה הנגרמת בקום ועשה, לזו הנגרמת בשב ואל תעשה.

קודם לכול עלינו לדעת ולהבין את חשיבות העניין, שאי אפשר לו לאדם ללא אחריות. וזהו יסוד הדבר שנקרא בפינו יראת שמים. טעות היא לחשוב שיראת שמים משמעותה חשש להיכנס לגיהינום, אלא עיקרו של דבר היא ההבנה שלמעשינו יש משמעות, וגיהינום הוא רק תוצאה של זה. מי שרק חושש מגיהינום, או חושב על גן עדן, מפספס את העיקר.

בדברינו כאן נייחד את הדברים אודות חינוך לאחריות, מה היא הדרך להרגיל ילדים לאחריות.

[ויש לדעת, שילדים הגדלים בתנאי חיים נוחים במיוחד, כשיש בבית משרתת וכדו', עלולים ללקות במיוחד במידה זו של חוסר אחריות. כיון שילדים אלו חיים במציאות שבה הם חופשיים לפזר וללכלך ככל העולה על רוחם, כביכול אין כל משמעות להתנהגות זו, ואין מי שיאלץ לנקות אחריהם. וליטול במקומם אחריות על מעשיהם.]

ההבדל בין אחריות לצייתנות

הנקודה הראשונה שחשוב להבין, זהו החילוק בין חינוך לאחריות, לחינוך לצייתנות.

להרגיל ילד לבצע מה שנאמר לו רק בגלל שהוא חייב להקשיב בקולם של הוריו, זה לא חינוך לאחריות זהו חינוך לצייתנות, הילד עושה בגלל שנצטווה והוא מוכרח לשמוע. אבל אין כאן את ההבנה בדבר התוצאות של מעשיו כסיבה לעשייה. אין כאן חינוך לאחריות.

הדרך לחנך ילד לאחריות, היא לגרום לו לראות שיש למעשיו תוצאות.[1] וכאן נוגעים אנו בנקודה חשובה מאוד, שיש לשים אליה לב.

ההבדל בין ידיעת השכל לידיעת הלב

לא מספיק שהילד יאמין שיש למעשיו תוצאות הוא חייב לראות זאת במו עיניו, ולהרגיש בעצמו את השפעתה של התוצאה. וזהו יסוד גדול בכוחות נפשו של האדם: יש מרחק גדול בין תפיסתו של האדם את הדברים כידיעה – עד שהדברים חודרים לתוך ליבו, ומשפיעים על הרגשתו.

ודבר זה למדונו חז"ל בקהלת רבה, פרשה ז. ד"ה ראה,

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי.

והנה לכאורה במקום לטייל אם האדם ולהחזירו על כל אילני גן עדן, מספיק היה לומר לו: בחוץ ישנם עולמות גדולים עליונים ונשגבים תן דעתך שלא תחריבם. וודאי היה מאמין להקב"ה באמונה שלימה.

אלא שעל מנת להשפיע על האדם השפעה עמוקה שתוליד רושם בל ימחה בנפשו, אין די באמונה, צריך האדם לחוש ולראות בעצמו.

איך מחנכים לאחריות 

ובסוגיה זו חשוב להדגיש שתי הבחנות חשובות:

על מנת לחנך לאחריות בצורה נכונה, אין די להעמיד בפניו תוצאות כלשהם, אלא עליהם להיות 'מוחשיות' 'ומידיות'.

נסביר את הדברים.

בעולם הישיבות כשרוצים להמחיש לבחור שיש למעשיו תוצאות הרבה פעמים נותנים משמעויות מאוד רחוקות, לדוגמא ההשפעה הגדולה והעצומה שיש למעשה האדם בעולמות העליונים. או למשל ידועה האמירה שבחור מתרשל בלימודו בירושלים, סטודנט יהודי מחלל שבת בפריז.

הדברים אמנם נכונים, אבל מתאימים להלכי חשיבה של בחורים, הספונים לחלוטין בעולמות של מחשבה ועיון, ומורגלים בחשיבה תאורטית. אולם על מנת לחנך לאחריות זקוקים אנו לתוצאה מוחשית. ואם נחנך את הילד למשמעות וירטואלית גם ביחס ליראת שמים יחסו יהיה דומה. כביכול למעשיו ישנה משמעות אך ורק בעולמות עליונים ורחוקים. ונפסיד כך את עיקרם של דברים שלמעשינו יש קודם כל משמעות כאן בחיינו הגשמיים, ובעולמינו הארצי.

דבר נוסף: הרבה פעמים מצוי הוא שאנו נותנים לילד אתגר עם תוצאה מעשית בסופו לטווח הרחוק, כמו פרס על לימוד מסכת שלימה וכדומה. דבר שהוא כמובן נפלא ומבורך, אבל חשוב להבין שבדרך זו בלבד, לא נחנך אותו לאחריות נכונה על מעשיו. וזאת משום שלמעשי האדם המרכיבים את סדר יומו, יש תוצאה מידית, ועל כן חינוך לאחריות חייב להתבסס על מעשים כגון אלו, שהרי במציאות למאמץ ולהשקעה של האדם – או להיפך להתרשלות שלו יש תוצאה מידית ואכזרית.

ולכן עלינו לחנך את הילד לקחת אחריות על מעשיו היום יומיים והפשוטים, שדרכם יקבע את גורלו לטוב או חלילה למוטב.

מבט מעשי בחינוך לאחריות

לבסוף נציג מעט מבט מעשי בסוגיית חינוך לאחריות.

דבר ראשון, על ההורים לשמור מרחק מסוים מהילד ולתת לו להתמודד עם מעשיו שלו, וכך להבין שיש למעשיו משמעות. לדוגמא, אם ישנה בעיה בבית הספר כתוצאה מהתנהגותו של הילד. על ההורה להימנע מלפתור עבור הילד את הבעיה בעצמו, שכך הוא מונע ממנו להרגיש את המשמעות של מעשיו. הילד חייב להבין שהעולם הוא עולם שלו, ואם לא ייקח על עצמו אחריות אף אחד לא יעזור לו.

זה אולי נשמע בהתחלה מעט אכזרי, וזה אכן קצת קשה להורה, אבל הדבר הכרחי ביותר על מנת לפתח אצל הילד אחריות.

דרך נפלאה ללמד ילד לאחריות היא: להפקיד בידיו תפקיד משמעותי, למשל לסדר שלחן שבת. תפקיד בוגר ומשמעותי שמטעים את הילד טעמה של אחריות. אבל בתנאי שההורה לא יעזור לו ולא ישלים אחריו. שאם כך נטלת ממנו את האפשרות לחוש אחראי. אחריות פירושה שזו הטריטוריה שלו.[2] [3]

וכאמור גם אם הדבר מעט קשה להורה, ומרגיש לו כהתנכרות. עליו לדעת שבצורה כזו הוא מעמיד ילד שיהיה מסוגל לעמוד בזכות עצמו. וזו היא הנתינה המשמעותית שאדם יכול להעניק לילדיו.

[1] אני אישית מתפל כל בוקר במניין מצומצם שבו יש משמעות רבה לכל מתפלל. והידיעה הזו מעוררת בי אחריות רבה. וכל בוקר גם בימים שהשכמתי מוקדם, ידיעת התוצאה לא מאפשרת לי לוותר על השתתפות במנין.

לא ההחלטה שלי לקחת אחריות עושה אותי אחראי, אלא העובדה שיש למעשי תוצאה. התוצאה האפשרית היא שגורמת לי לקחת אחריות.

[2] לצורך הענין על ההורה לדעת, שדבר לא יקרה עם כל הסכו"ם יונח בצד אחד בניגוד לכל כללי הסדר. סעודת השבת תהיה מאוד מכובדת, ואפילו טעמו של האוכל לא ייפגם.

[3] וכמובן שלא תעמוד על גביו ותורה לו מה לעשות והיכן להניח, שא"כ נטלת ממנו כל תחושת אחריות ואינו אלא יד ארוכה שלך.