ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.
'קץ' הוא לא סתם סוף. קץ היא התכלית הנגלית כשהדבר מגיע לסופו. כפי שבסופה של הסוגיא מתגלה שורשה, כפי שבגמר המלאכה מתגלית מחשבתו ותכניתו של האומן, כך בקץ מתגלית תכלית הכל. רבי אבא מלמד אותנו שהתכלית תצא מתוך ארץ ישראל.
ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.
'קץ' הוא לא סתם סוף. קץ היא התכלית הנגלית כשהדבר מגיע לסופו. כפי שבסופה של הסוגיא מתגלה שורשה, כפי שבגמר המלאכה מתגלית מחשבתו ותכניתו של האומן, כך בקץ מתגלית תכלית הכל. רבי אבא מלמד אותנו שהתכלית תצא מתוך ארץ ישראל.
רבי אלעזר אומר: אף מזה, שנאמר כי לפני הימים (האלה) [ההם] שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה, וליוצא ולבא אין שלום מן הצר. מאי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר? רב אמר: אף תלמידי חכמים, שכתוב בהם שלום, דכתיב שלום רב לאהבי תורתך – אין שלום מפני צר.
רבי אלעזר אומר סימן נוסף מתי יהיה הקץ, מתי יבא משיח. אם מגיע זמן שאף אחד לא יכול להשתכר, העולם מאבד את המהלך הטבעי שלו לגמרי, העולם לא נותן מה שהוא צריך לתת, ואפי' ת"ח שצריך להיות להם שלום, אין להם שלום, אז משיח יבא.
ה'שלום' המדובר כאן הוא שלום ביננו ובין אבינו שבשמים. כמו תיבת 'שלום' שבברכת כהנים. הפסוק 'יאר ה' פניו אליך' מדבר על פנים שבהם הקב"ה מביט לעולם, הם 'ויחונך', יתנו לך חן. אבל הפסוק 'ישא ה' פניו אליך', מדבר על כך שהקב"ה נושא פניו למעלה, בעולם התשובה, בשרשי ההנהגה, הוא נושא את פניו למעלה, והחידוש הוא שגם פנים אלו פונים בסופו של דבר 'אליך', גם בשרשי הבריאה הכל בשבילך. איך אפשר לקבל ברכה גבוהה שכזו, אלו כלים יש לנו להכיל גבהי שמים, על כך אומר הפסוק: 'וישם לך שלום'. הקב"ה יוצר לנו כלים שנותנים אפשרות להרמוניה בינינו ובין מעמקי המעמקים של ההנהגה העליונה.
מעתה נבין את דברי הפסוק כאן. 'אין שלום' מבטא מצב שבו אין לנו שייכות לשום מעמקים, אז יבא משיח. המדרגה הנחותה שלנו, היא זו שתביא את המשיח, לא התשובה והמדרגות העליונות.
ושמואל אמר: עד שיהיו כל השערים כולן שקולין.
כאן אנו שבים לדעת שמואל דלעיל, שסבר כדעת רבי יהושע שהגאולה תבא מתוך הקלקול ולא מתוך התשובה. עולם שכל השערים בו שקולים אינו עולם כתקנו. בעולם מתוקן יש שערים שונים לכל דבר, קיימים שינויים לפי הביקוש וההיצע.
אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סגיך וגו'… ואשיבה שפטיך.
תקופת השופטים בכלל ישראל, היא תקופה של שופטים בלי מלך. בתקופת השופטים הבו"ע בכבודו ובעצמו מולך. בגלל זה שופט אינו יכול לתפוס מקום, הוא חייב להתבטל במלואו לבו"ע. ברגע שהשופט תופס מקום כל שהו כבר הבו"ע אינו נמצא. לכן ברגע שבני שמואל תפסו מקום כלל ישראל הבינו שעכשיו נגמרה תקופת השופטים ובקשו מלך. שמואל הסתובב בכל גבול ישראל, הוא לא תפס מקום בכלל, כי זה הנקודה של שופט, הוא המכריע בעצמו, והמכריע אינו יכול לתפוס מקום, אם הוא תופס מקום הוא כבר אינו מכריע.
כשיש בכלל ישראל שופט הבו"ע בעצמו מולך, הוא כביכול שורף אותנו, נותן לנו מצוות לעשות, ואז השכינה שורה בלי לכלות אותך בגוף. כמו אש ששורפת את השמן ולא את הפתילה. אך כשיש מלך, המלך תופס מקום, המלך הוא זה שאוכל את העם כפי שתיאר שמואל לכלל ישראל 'זה דבר המלך אשר ימלוך עליכם גו'.' לא מדובר שם על מלך רשע, אלא כל מלך חייב לעשות זאת כדי למלוך.
זה מה שהבו"ע אמר 'אותי מאסו' הם לא רוצים שהקב"ה ימלוך בצורה כזו שאין מה לתפוס, הם רוצים מלך שהקב"ה נמצא בצורה ממשית.
אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
זה המשך של המאמר הקודם שבו אמר רבי שמלאי שאין בן דוד בא עד שיסורו כל השופטים הלא טובים. הפסוק 'ציון במשפט תפדה', מלמד שמהלך של משפט יגלה את הנוכחות של הבו"ע. אם יש ברירות כזו של משפט המדגיש רק את הנוכחות של הבו"ע זו זכות שיכולה להביא גאולה. ומה מגלה את כלל ישראל, זו הצדקה. הצד שלנו בכל הפדיון הזה הוא הצדקה. המשפט שהוא כבראשונה מדגיש רק את הבו"ע, והצד של כלל ישראל בכל זה הוא הצדקה.
הגר"א אומר שלא אומרים 'בונה ברחמיו ירושלים' בגלל שבפסוק הזה כתוב שירושלים נבנית ב'משפט וצדקה' ולא מוזכר בו 'רחמים'. זו טענה מאוד חזקה, כי משפט וצדקה אינם נוגעים לרחמנות, אלא להשתייכות לברירות שלו ית'. ואדרבה, רחמנות היא שהבו"ע מתייחס לצד שלי ואילו משפט וצדקה הם התייחסות שלנו לצד שלו ית'. במשפט אתה לא תופס שום מקום, רק הצד של הבו"ע תופס מקום.
אמר רב פפא: אי בטלי יהירי – בטלי אמגושי, אי בטלי דייני – בטלי גזירפטי, אי בטלי יהירי בטלי אמגושי – דכתיב ואצרף כבר סגיך ואסירה כל בדיליך,
בכל פעם שמתעורר כח שלילי בכלל ישראל מתעורר לעומתו גם כח שלילי באומות העולם שמזיק ומצער את כלל ישראל. כשיש בכלל ישראל 'יהירי' יש באומות העולם 'אמגושי', מכשפים שמצערים את ישראל. גסות הרוח גורמת צער לכלל ישראל. או משום שחסר בהשראת השכינה, 'אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת', או משום שעניינה של גסות הרוח היא שאדם הוא צריך לחוש בצורה גסה את כבודו, לא די לו בהכרה שכלית. כך רואים אצל ירבעם בן נבט שהוא רצה לקבל כבוד מול אנשים אחרים, שאנשים יראו שאני מכובד. ירבעם היה ת"ח יותר גדול מכולם. והיה קשה לו שהוא צריך לעמוד בעזרה ורחבעם יושב.
גסות הרוח היינו שיש לכלל ישראל מנהיגים עם גסות הרוח, ולעומת זה יש באומות העולם אמגושי שמצערים אותם. אם כלל ישראל נמצא במצב שגסי הרוח מנהיגים אותם, זה נותן מקום לאמגושי לשלוט בהם. כי אם אתה צריך חוש כדי להנהיג את כלל ישראל. אם כלל ישראל נמצא במצב שאלו שמנהיגים צריכים לחוש את המנהיגות שלהם, לחוש את הרוחניות, אז אומות העולם יכולים לשלוט עליהם.