רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: מגלך נטושה? אמר לפניו: רבונו של עולם, נטושה ועומדת מששת ימי בראשית, שנאמר מפני חרבות נדדו וגו'.
מ"ד זה סובר שחיילותיו של סנחריב מתו על ידי כח של גבורה טבעי. הקב"ה נלחם נגד סנחריב עם הכח הטבעי שבבריאה. כח הדין היסודי ביותר מתנגד לסנחריב ופוגע בו, כי סנחריב מגלם את שורש הרע המתנגד למידת הדין.
הביטוי 'מגלך נטושה מששת ימי בראשית', מלמד שקיימת התנגדות לסנחריב מצד עצם הבריאה. לא מצד יצירת כלל ישראל בלבד כדעת המ"ד הקודם, אלא מצד הטבע עצמו, מצד מידת הדין. גם הטבע הפשוט בבריאה שואף ורוצה להגיע אל התכלית. (זה גילוי וחידוש הנובע מהעולם הבא. רק לעתיד לבא, הקב"ה ישתמש בטבע עצמו להגיע לתכלית, אך כיום הטבע אינו מגיע לתכלית, הטבע אינו מבדיל בין צדיק לרשע. כיום הטבע בנוי בצורה שגם רשעים יכולים ליהנות ממנו.)
רבי שמעון בן יוחי אומר: אותו הפרק זמן בישול פירות היה, אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: כשאתה יוצא לבשל פירות – הזקק להם, שנאמר: מדי עברו יקח אתכם כי בבקר בבקר יעבר ביום ובלילה והיה רק זועה הבין שמועה וגו'. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: אגב אורחך לבעל דבבך אישתמע.
בישול פירות צריך מידת הדין, היא הגורמת לבישול פירות. המתיקות של העולם יוצאת לגמרי לפועל על ידי מידת הדין. תפקידה של מידת הדין הוא להוציא את הכל לפועל, עד הפרט האחרון. יתכן שכוונת הגמ' לומר שגבריאל הולך להביא את העולם לתיקונו, להוציא פירות של ימות המשיח כמבואר בסוף מסכת כתובות, ודרך הילוכו לתיקון העולם הוא פוגע בסנחריב המבקש להפריע לו בכך ולכן הוא צריך להרוג אותו.
באופן אחר אפשר לומר שבישול הפרי הוא הזמן שהפרי נפרד מהקליפה. כל זמן שהפרי אינו בשל הוא מחובר ממש לקליפה, כפי שאפשר לראות בשקדים שהקליפה הירוקה צמודה אליהם עד שהם בשלים ואז היא נופלת מאליה. סנחריב הוא הקליפה. הקליפה מצד אחד שומרת את הפרי אולם מצד שני לפעמים היא לוקחת את השפע לעצמה.
סנחריב הוא כמו קליפה לפרי, לכן הוא הצליח לעשות את כל הדברים הללו כשכלל ישראל חטאו. אולם הוא למעשה גם שמר על כלל ישראל כפי שקליפה שומרת על הפרי.
כתוב בספה"ק שכשכלל ישראל בגלות לא מקיימים את המצוות השכינה נכנסת לקליפה, לתוך אומות העולם ומגדלת אותם, לכן 'פרעה אמר לי יאורי ואני עשיתיני', כיון שהכח של השכינה נכנס אליו והשפע עבר דרכו הוא טעה לחשוב שהוא הפרי, הוא העיקר.
עוד מבואר שם שאעפי"כ, גם באותה שעה שהקליפה לוקחת את השפע לעצמה, היא שומרת על כלל ישראל כקליפה לפרי. זה צ"ע. כיצד יתכן שמצד אחד הקליפה גדלה ומזיקה לכלל ישראל, ובחדא מחתא היא גם שומרת על כלל ישראל.
נראה שהשמירה על כלל ישראל נעשית על ידי שהצרות והייסורים דוחפים אותם לחיות חיים של פנימיות. הצרות דוחפות את כלל ישראל פנימה. המצב בגלות מגלה לכלל ישראל שאין להם אפשרות לגדול, רק ברוחניות, רק בפנימיות.
ויש אומרים: בחוטמן נשף בהן ומתו, שנאמר וגם נשף בהם ויבשו.
נשיפה בחוטם היא הכח של בריאת האדם, 'וייפח באפיו נשמת חיים'. סנחריב היה אנטי אדם, והכח של בריאת האדם התנגד אליו והרג את כל מחנהו.
יש בנשמת האדם דבר מיוחד, היא הדבר היחיד שהיה חי עוד לפני שהשתלשל והגיע לעולם. לכן היא נקראת 'נשמת חיים'. יש בתוך האדם חלק שחי בעצמו עוד לפני שירד לעולם. יש בתוך כל אדם רובד שחי מצד עצמו ומתקשר אליו דרך נפיחה באף, ואצל סנחריב הקב"ה לוקח את הכח הזה בחזרה. כי מאחר שצורת האדם שלו היא זיוף, הוא 'אנטי אדם'. הרי צורת אדם האמיתית מתנגדת לאותו זיוף של סנחריב ומכלה אותו.
רבי ירמיה בר אבא אמר: כפיים ספק להם ומתו שנאמר וגם אני (הכתי) [אכה] כפי אל כפי והנחתי חמתי.
כאן מתגלה עוד התנגדות לסנחריב מצד השמים וארץ. הקב"ה ברא את השמים והארץ בשתי ידים, כמבואר בפסוק: אף ידי ייסדה ארץ וימיני טיפחה שמים', ואילו אצל הצדיקים שתי הידים האלו נעשים אחד, כפי שכתוב 'מקדש ה' כוננו ידיך'. משמעות הענין היא שבדרך כלל שתי הידיים, השמים והארץ, מתייחסות אחת לשניה אך לא מתחברות יחד, או אז יש מקום לחיות בארץ גם בצורה הרחוקה מהמהלך של הקב"ה, מהמהלך של השמים. אך כשהשמים והארץ נושקים זה לזה, כששתי הידים מחוברות יחד, אז המהלך הארצי בטל למהלך של השמים ורק צדיקים יכולים לחיות בעולם. לכן כאן הקב"ה הרג את חילו של סנחריב מכח חיבור של שמים וארץ. החיבור הזה גרם שלא נותר להם מקום בעולם.
רבי יצחק נפחא אמר: אזנים גלה להם, ושמעו שירה מפי חיות ומתו, שנאמר מרממתך נפצו גוים.
כאן מדובר על גילוי גבוה יותר מהגילוי הקודם, מהייחוד של שמים וארץ. כאן זה גילוי מעולם עליון שבו הרע אינו יכול להתקיים.
עלו בידינו כמה פירושים ואפשרויות של התנגדות שבכחה להשמיד את סנחריב. השתים ראשונים (היד הגדולה, אצבע אלקים) מבטאים כח של כלל ישראל. שתים שאחריהם (גבריאל) מבטאים את כח הדין המוציא ובונה את העולם בפועל. ושלשה אחרונים מבטאים את העליונות של העולם.
שלשת המ"ד האחרונים מבטאים התנגדויות שונות מצד העולם עצמו לכח הרע. או ה'ויפח באפיו', או ייחוד של שמים וארץ, או עולם עליון. יש בשלשתם נקודה משותפת. שלשתם מבטאים את העובדה שהעליונות לא שייכת ואפי' מתנגדת לסנחריב. כי לאדם של טומאה יש צורת אדם שלימה אולם בלי עליונות, בלי רום.
