פרק חלק צה עב בא עליהם סנחריב הרשע – אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב

אמר רב יהודה אמר רב: בא עליהם סנחריב הרשע בארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים יושבים בקרונות של זהב, ועמהן שגלונות וזונות. ובשמנים אלף גבורים לבושי שריון קליפה, ובששים אלף אחוזי חרב רצים לפניו, והשאר פרשים.

ארבעים וחמשה אלף איש הם גי' 'מה', אדם של טומאה. והוא מגיע עם שגלונות וזונות, עם הנוקבא של הטומאה, עם נקבה של הפקר. הם הביאו למלחמה את הנוק' כי זו הצורת אדם שלהם. הם רצו להעמיד צורת אדם של טומאה מול חזקיהו שהוא צורת אדם בקדושה. היתה כאן מלחמה בין אדם ובין ה'אנטי אדם'.

סנחריב בא נגד כלל ישראל בארבעים וחמשה אלף בני מלכים. אלף זו מדרגה גבוהה, כנגד עולם גבוה מאוד. הוא בא לומר, יש לי צורת אדם עליונה. אחריהם באים שמונים אלף גיבורים. הם באים לומר שיש לטומאה נגיעה במקום גבוה, עד בינה, עד חכמה. מ"ה הראשונים הם המלכות של הרע, השמונים אלף שאחריהם מבטאים שמונה מדרגות מיסוד עד חכמה. בזה סנחריב אומר לחזקיהו: לא רק שאני יותר חזק ממך, אלא גם יש לי שורש עמוק, הרעיון שלי חזק יותר ממך.

אחריהם יש שישים אלף אחוזי חרב. הם לעומת השישים גיבורים אחוזי חרב שסביב למיטתו של שלמה המלך. הם היציאה לפועל של הרעיון של הטומאה, כנגד הו"ק. והם עומדים סביב, הם לא מעמידים את הקומה בעצמה אלא באים להגן על הקומה.

וכן באו על אברהם, וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג.

גם על אברהם היתה אותה התנגדות. הוא ה'אדם הגדול בענקים'. וכך יהיה גם לעתיד לבא, במלחמה האחרונה. העובדה שמחנה בגודל כזה חזר ובא כמה פעמים מלמדתנו שהמספרים הגבוהים אינם באים רק לבטא את הגודל של המחנה, אלא תמיד המלחמה עם הקדושה היא במבנה כזה. גם על אברהם אבינו, גם על המשיח וגם על חזקיה שצריך להיות משיח.

במתניתא תנא: אורך מחנהו ארבע מאות פרסי, רחב צואר סוסיו ארבעים פרסי, סך מחנהו מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד. בעי אביי: חסר חד ריבויא, או חסר חד אלפא, או חסר מאה, או חסר חד? תיקו.

מאתים ושישים ריבוא אלפים הם כ"ו כנגד שם הוי"ה, אולם חסר חד. טומאה אמנם מתנשאת אל מול הקדושה ומתדמה לה, אך היא אינה יכולה למלא את מקום הקדושה לגמרי, תמיד חסר קצת[1].

תנא: ראשונים עברו בשחי, שנאמר וחלף ביהודה שטף ועבר, אמצעיים עברו בקומה שנאמר עד צואר יגיע. אחרונים העלו עפר ברגליהם ולא מצאו מים בנהר לשתות, עד שהביאו מים ממקום אחר ושתו, שנאמר אני קרתי ושתיתי מים וגו'.

כאן סנחריב טשטש את גבול ארץ ישראל, את הירדן שהוא גבול ארץ ישראל.

במה הכם? רבי אליעזר אומר: ביד הכם, שנאמר וירא ישראל את היד הגדלה – היד שעתידה ליפרע מסנחריב. רבי יהושע אומר: באצבע הכם, שנאמר ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא – היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב.

דברי הגמ' צריכים ביאור. כיצד ניתן לומר שידו או אצבעו של הקב"ה היכתה, הרי כתוב בפסוק: 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.' איך אפשר לומר 'יד ה" או 'אצבע אלקים' על מלאך.

נראה שחז"ל מדייקים את ה' הידיעה שבלשון הכתוב: היד הגדולה. או את המילה 'היא' שבאצבע אלקים. מהם משמע שמדובר על דבר מוכר. לכן הם מפרשים שיש כאן יד גדולה המוכרת וידועה. הגילוי של מכות מצרים היה מקביל לגילוי של המכה שניחתה על מחנה סנחריב. כשישראל ראו את מכות מצרים הם ידעו לזהות שהיד הזו היא היד המוכנה ומזומנה להכות לאחר זמן בסנחריב. (יש כאן דבר מיוחד, ה' הידיעה שהולכת על אחר זמן.)

יש הקבלה בין הגילוי שהיה ביציאת מצרים ובין הגילוי של סנחריב. כי יש דמיון בין ההתנגדות של מצרים וההתנגדות של סנחריב. ההתנגדות של מצרים חזרה בימי סנחריב. במצרים זה אירע בשעת הלידה של כלל ישראל ואצל סנחריב בשעה שהיתה ראויה לביאת משיח. אלו שתי מערכות של התנגדות. יש התנגדות ליצירת כלל ישראל ויש התנגדות לתכלית של כלל ישראל. היו שתי רגעים חשובים ויסודיים ביצירת כלל ישראל. אחד בקריעת ים סוף, והשני במכות מצרים, ושתי אלו מקבילים בזעיר אנפין להריגת חילו של סנחריב, כי גם המלחמה עם סנחריב היתה נוגעת לתיקון כל הבריאה, שהרי הקב"ה ביקש לעשות אותו גוג ומגוג ולהביא את העולם לתיקון שלם.

לכן היד שהיכתה במצרים שהתנגדו ללידת כלל ישראל היא זו שפעלה כאן להביא את התכלית. במצרים היד היתה בהיקף פרטי נגד מצרים וכאן היא בהיקף שלם נגד כל העולם כולו.

[1] המשגיח בעבודתו האישית תמיד ניסה לאבחן את ה'חסר חד' הזה, הוא הרגיש שיש בקרבו מלחמת תרבות ממש, וחיפש לראות תמיד היכן הקדושה עדיפא על הטומאה. לא תמיד ניתן לאבחן את זה בשכל, נדרש שימוש תלמידי חכמים. בגלל זה קשה גם להעתיק תורות טיפוליות מהגויים כי תמיד שם 'חד חסר'. כשאדם קורא דבר חכמה שגוי כתב אסור לו לקבל את כל מה שנאמר, אם כי מותר לו להסכים שלפעמים הם רואים ומגלים מציאות רחבה יותר ממנו. למשל: הגויים הכניסו בעשרות השנים האחרונות מושג של 'בטחון עצמי'. כי הם ראו שאנשים רבים סובלים מזה. איננו יכולים להתכחש לזה, אך אל לנו לקבל מהם את התובנה מה זה או איך מטפלים בזה.