אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אביי אמר: תרי חרוב, שנאמר יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר: מזמור שיר ליום השבת – יום שכולו שבת. ואומר: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר.
הגמ' מדמה את ששת אלפי השנה של העולם לששת ימי השבוע ואת האלף השביעי ליום השבת. יום השבת הוא יום קדוש מאוד, הוא מקור כל הקדושות. כלל ישראל הם הנציגים של מלכות שמים בעולם, המקבלים ממש, ויום השבת הוא בן זוג של כלל ישראל, הוא היא נקודת המלכות במערכת שנמצאת מצידו של הבו"ע. (לכן גוי ששבת חייב מיתה כי הוא נכנס לחשבונות של הבו"ע בינו לבין עצמו. הבו"ע שבת בעצמו, בשבת הקב"ה מתייחס לעצמו וגוי שאין לו שייכות לתורה אין לו שייכות לחשבונות הללו.)
בשב"ק הקדושה נוחתת נכון בתוך העולם. זה יום קדוש ביותר, הוא המקור של כל קדושה שיש בעולם. זו מנוחת הנפש שהכל נוחת נכון, במשך ששת ימי המעשה הרוחניות אינה נוחתת בעולם בצורה נכונה, ורק כשמגיעה השבת הקדושה העליונה נחה על העולם ומשתלב איתו כראוי. גם באלף שנים הללו שהם שבת הכל נוחת נכון בעולם. במשך אלף שנה, באלף השביעי, העולם מאבד את צורתו כדי להכין את עצמו לעולם השכר. כפי שכיום יש בכל יום את העבודה שלו, כך יש תקופה של אלף שנה שבה העבודה היא הכנה לעולם אחר. עולם חדש שמתחיל מהאלף השמיני והלאה.
אביי מסכים עם כל זה אך מוסיף שלצורך תיקון מושלם, על העולם להיות חרב אלפיים שנה, גם באלף השביעי וגם באלף השמיני. הקב"ה רוצה עולם חדש, לכן אי אפשר להסתפק בכך שמחריבים את הצורה של העולם המעשי, צריך לעקור גם את השורש שהוליד את העולם המעשי שלנו. השמיני הוא המקור של השבע, הוא מדרגה של אמא שמולידה את הבן. כח העבודה נמצא אצל הבן, אולם האמא היא שורשו. (יש גם מקור גבוה יותר שנקרא 'אבא'. בבטן האמא יש הרגשה שיש משהו, אך אצל האבא אי אפשר להרגיש כלום.) אביי סובר שגם מקור זה, גם האמא, צריך להחרב. לשיטתו, עולם השכר הוא עולם גבוה יותר. הוא יכול להתחדש רק אחרי שגם המקור של עולם העבודה נחרב ואין שום זכר לעולם המעשה. אז מתחדשים מהלכים של שכר שאין להם שום מקום בעולם העבודה.
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. ובעונותינו שרבו – יצאו מהם מה שיצאו.
הגר"א (ספד"צ פ"א) מביא את דברי הגמ' הללו ואומר: 'ובעונותינו כו' שיצאו אין תורה ואין משיח הוא תהו בגלות שאין זיווג.' דבריו אינם ברורים לכאורה, איך אפשר לומר שאין לנו תורה, הרי יש לנו את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה, המשנה, התלמוד וכל ספרי הגאונים הראשונים והאחרונים.
נראה שהפשט הוא כך. באלפיים שנה ראשונות, עד אברהם אבינו, היה עולם בלי הופעה של הבו"ע בתוכו. הצדיקים שבאותם דורות השיגו השגות גדולות, אך את הכל הם השיגו מעצמם, לא היתה פגישה עם הבו"ע. (לכן הם היו צריכים לחיות שנים רבות.) הראשון שהקב"ה הציץ עליו ונפגש איתו היה אברהם אבינו. אז השתנה המהלך. נוצר זיווג בין עליונים ותחתונים. נוצרה פגישה בין הנברא ובין הבו"ע. כעת לא לומדים תורה בשכל אנושי, אלא בשכל מושפע מאת הבו"ע.
אחרי ארבעת אלפים שנה שפע זה הסתיים, בסוף ארבעת אלפים שנה נסתיימה תקופת התנאים, תקופת המשנה. משניות הן גילוי מפורש של הבו"ע, משניות הן זיווג. הן לא רק פירוש על תורה שבכתב, יש משניות שמשה רבינו הוריד מהר סיני. הקב"ה מדבר מתוך גרונם של התנאים. אבל תקופת האמוראים כבר אינה כך, בתלמוד יש שכל אלוקי אבל אין בו זיווג מפורש.
היו צריכים להיות עוד אלפיים שנה של ימות המשיח שאז הקב"ה היה מזדווג עם העולם כולו, אבן מקיר תזעק בורא עולם, הבו"ע היה שורה בתוך הנבראים ממש, בתוך הכלים ממש, כפי שאנו אומרים בתפילת ר"ה 'שמחה לארצך וששון לעירך'. הארץ עצמה תשמח והעיר עצמה תשוש. זו הנקודה של זיווג של משיח. זיווג של תורה הוא זיווג עם הנקודה הרוחנית שבעולם. וזיווג של משיח הוא זיווג עם החומר שבעולם המעשה כולו. ובעוונותינו הרבים עכשיו אין שום זיווג לא בראש ולא בידים, לא בתורה ולא במשיח. אם משיח היה מגיע בסוף ארבע, היה עולם שיש בו זיווג מפורש עם הקב"ה בעולם.
לכן אומר הגר"א שהיום אין לנו תורה. כיום אין נוכחות מפורשת של הבו"ע לא בעולם ולא בתורה. אנו לומדים היום תורה, אולם עם שכל שלא ניכר שהוא בא מלמעלה, שהוא מושפע מהבו"ע.
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא. אמר ליה: בתחילתו או בסופו? אמר ליה: איני יודע. כלה או אינו כלה? – אמר ליה: איני יודע. רב אשי אמר: הכי אמר ליה: עד הכא – לא תיסתכי ליה, מכאן ואילך – איסתכי ליה.
יש כאן דבר שלא נתפס בדעת, מצד אחד נוקבים בתאריך, אך מאידך עדיין הקץ אינו ידוע. זוהי ציפיה אמיתית למשיח, שגם אם יש בידך תאריך נקוב, עדיין אתה מחכה לו שיגיע בכל רגע ורגע.
שמעתי מראש הישיבה הגאון ר' יונתן דיוויד שליט"א שיעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ולא הניחו לו. כי רק האבות היו במדרגה זו שיכולים לדעת מתי משיח יבא, דהיינו שהוא לא אמור לבא היום, ועם כל זה לצפות לו בכל רגע. אבל מתחת למדרגת האבות, אפי' במדרגת השבטים הקדושים, אי אפשר שאדם יצפה למשיח כל יום, אם הוא יודע מתי יבא בדיוק.
שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף. מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש. אמרתי לו זו מניין לך. אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי ובין גינזי רומי מצאתיה. וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום. מהן מלחמות תנינים מהן מלחמות גוג ומגוג ושאר ימות המשיח. ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה איתמר.
דברי רב אחא שאומר 'לאחר חמשת אלפים שנה' צריכים ביאור. הלא באלף השישי העולם עדיין לא יהיה עולם מחודש, רק אחרי האלף השביעי העולם יתחדש. (חידוש העולם הוא יצירת עולם שיכול לקבל את הקב"ה כפי מה שהוא, העולם שלנו עכשיו מלא ברע ושקר ואינו יכול לקבל את הקב"ה.)
יתכן שרב אחא סובר שגם ימות המשיח נחשבים לעולם מחודש. דיברנו לעיל שבאלפיים שנה ימות המשיח העולם ישנה את צורתו, יהיה זיווג של העולם עם הבו"ע. בפשטות זה עדיין לא נקרא חידוש העולם, זה נקרא רק 'שיעבוד מלכויות' ולא שינוי צורה. אך לרב אחא גם ימות המשיח הם שינוי צורה. (זה נותן מקום לבאר שהרמב"ם בהלכות מלכים פסק כשמואל שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, משום שהוא כתב את דבריו באלף החמישי, וכתבו המקובלים שבאלף החמישי גם אם יבא משיח, לא יכול להיות שינוי, רק באלף השישי משיח ישנה את העולם.)
