שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף. מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש. אמרתי לו זו מניין לך. אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי ובין גינזי רומי מצאתיה. וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום. מהן מלחמות תנינים מהן מלחמות גוג ומגוג ושאר ימות המשיח. ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה איתמר.
דברי רב אחא שאומר 'לאחר חמשת אלפים שנה' צריכים ביאור. הלא באלף השישי העולם עדיין לא יהיה עולם מחודש, רק אחרי האלף השביעי העולם יתחדש. (חידוש העולם הוא יצירת עולם שיכול לקבל את הקב"ה כפי מה שהוא, העולם שלנו עכשיו מלא ברע ושקר ואינו יכול לקבל את הקב"ה.)
יתכן שרב אחא סובר שגם ימות המשיח נחשבים לעולם מחודש. דיברנו לעיל שבאלפיים שנה ימות המשיח העולם ישנה את צורתו, יהיה זיווג של העולם עם הבו"ע. בפשטות זה עדיין לא נקרא חידוש העולם, זה נקרא רק 'שיעבוד מלכויות' ולא שינוי צורה. אך לרב אחא גם ימות המשיח הם שינוי צורה. (זה נותן מקום לבאר שהרמב"ם בהלכות מלכים פסק כשמואל שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, משום שהוא כתב את דבריו באלף החמישי, וכתבו המקובלים שבאלף החמישי גם אם יבא משיח, לא יכול להיות שינוי, רק באלף השישי משיח ישנה את העולם.)
מאי ויפח לקץ ולא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם,
הדרך הראויה לחכות למשיח היא בלי לעשות חשבון. אם נחשב את הקץ יתכן שנטעה ומשיח לא יבא, ואז אולי נפסיק לחכות, נמעט ב'ציפית לישועה'. הצורה הנכונה להשתייך למשיח היא על ידי ציפיה ללא חישוב הקץ.
וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין. לקבל שכר. שנאמר אשרי כל חוכי לו
כאן יש דבר שצריך עיון. איך אפשר לחכות לדבר שוודאי לא יבא. אם אנו יודעים בבירור שמידת הדין מעכבת, לכאורה ברור שמשיח לא יבא עכשיו, ואם כן אין מה לצפות לו כל רגע. אפשר להמתין לזמן אחר, לייחל שיהיה זמן ראוי, שמידת הדין לא תעכב, אבל עכשיו אין ציפיה. מה כוונת הגמ' באומרה שגם במצב כזה אנו מחכים כדי לקבל שכר.
כדי להשיב על השאלה, נביא מקום נוסף שהגמ' אומרת דבר כזה. לגבי מעמד ה'הקהל' שואלת הגמ' (חגיגה ג.): 'טף למה באים? ומשיבה: לתת שכר למביאיהם'. ודאי שאין כוונתה לומר שמקבלים שכר על הטירחה בהבאת הטף אף שאין בה שום תועלת, כי אם כך אפשר גם לטרוח בהבאת עצים ואבנים. כוונת הגמ' לגלות לנו שאדם שמביא גם את בניו הקטנים למעמד ה'הקהל' מודיע ומכריז בזה שהוא מבין שגם כשהוא עצמו שומע תורה, הוא שומע דבר שאין לו בו הבנה. הוא מביא את הטף שלא מבינים כלום, כי הוא מבין שגם הוא מבין רק רובד מסויים ויש בתורה רבדים נוספים שאינם מובנים. על כך הוא מקבל שכר, הוא זוכה להשתייך לעולם השכר שהוא אינו שייך אליו. אם אני עושה דבר שהוא מעבר לכלים שלי, אני מקבל שכר להשתייך לדבר שהוא מעבר לכלים שלי.
גם כאן מתחדש דבר כזה. אם אדם מצפה לדבר שאינו שייך במציאות הפשוטה, זה משייך אותו לעולם שהוא מעבר לכל החשבונות, ויתכן שבצורה כזו משיח יבא עכשיו, כי הוא בא מעבר ל'מידת הדין מעכבת'. במחשבה הגיונית אין למה לצפות, אולם אם אני מחכה בכל זאת כדי להשתייך לאותו עולם שהוא מעבר לשכל שלי, אולי גם המשיח יגיע בצורה שמעבר לשכל ולכל החשבונות.
אנו אומרים בסוף התפילה: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואע"פ שיתמהמה כו'. לכאורה יש כאן כפל לשון, הלא אמרנו שאנו מאמינים שהמשיח בא יבא, מדוע אנו שבים ואומרים: ואע"פ שיתמהמה וכו'. נראה שבתוספת זו אנו מסבירים כיצד אנחנו מחכים. אע"פ שלפי החשבונות שלי הוא מתמהמה ואינו יכול להגיע כעת. אין שום הגיון לחכות לו כעת, אך אעפי"כ אני מצפה.
אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו איני והאמר רבא דרא דקמי קודשא בריך הוא תמני סרי אלפי [פרסא] הואי שנאמר סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה הא דמסתכלי באיספקלריא שאינה מאירה[1].
מאמר הגמ' כאן 'לא פחות עלמא מל"ו צדיקים שמקבלים פני שכינה' הוא המשך ישיר לסוגיא הקודמת, כי המצב הנפשי הזה של ציפייה המנוגדת לכל הגיון, למעלה מכל שכל, הוא הנקרא 'קבלת פני שכינה'.
החילוק בין אספקלריא המאירה לאספקלריא שאינה מאירה הובא בגמ' (יבמות מט:) לבאר את ההפרש בין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים. משה רבינו העתיק את החכמה העליונה אל העולם שלנו בצורה מדוייקת, נאמנת למקור, ואילו שאר הנביאים העתיקו את הגילויים העליונים, את דברי נבואתם, בצורה פחות מושלמת, כשיש בה עוד דברים מעורבים. גם כאן בקבלת פני השכינה יש חילוק דומה. יש רק שלשים ושש צדיקים המסוגלים לראות ולהבין שמה שיש למעלה מתאים בדיוק למתרחש כאן בעולמנו. ויש עוד שמונה עשר אלף שיש להם השגה מוגבלת במה שיש שם, אולם אין להם את היכולת להשוות בין מה שהם רואים שם למה שקורה בעולמנו זה.
ח"י אלף צדיקים אלו הם כנגד י"ח חוליות שבשדרה, העולות מקצה הגוף עד המוח, עד השכל העליון, אבל ל"ו צדיקים הם פעמיים ח"י, הם יכולים לעלות אל המוח ואח"כ לשוב ולהוריד את הדברים בצורה מדוייקת לכאן.
ומי נפישי כולי האי. והאמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הם אני ובני מהם. אם מאה הם אני ובני מהם. אם שנים הם אני ובני הם. לא קשיא הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר.
בקשת רשות נדרשת כשאדם נכנס לרשות אחרת, רשות שאינה שלו. כאן מתגלה שגם כשאדם הגיע למדרגה שהוא יכול להעתיק את הגילוי בצורה נאמנת למקור, אולם עדיין העולם העליון אינו הרשות שלו. רק על המגיע למדרגה ש'בכל ביתי נאמן הוא' אפשר לומר שהעולם העליון הוא רשות שלו. אפשר שזו היתה מעלתו של רשב"י כשהוא יצא מהמערה. היו לו חורים בגוף, זה אומר שהוא נמצא באותה רשות עם העליון. גופו לא חצץ בפני הפנימיות והיא בקעה דרכו החוצה.
[1] יש שתי פירושים האם אספקלריא היא משקפת או מראה. הנפק"מ ביניהם היא לאיזה כיוון עלינו להביט כדי לקבל פני שכינה. אם זו משקפת הרי המבט הוא כלפי מעלה, ואם זו מראה, הרי המבט הנכון הוא אל תוך העולם שלנו, אלא שהעולם צח ומצוחצח כמראה ואז משתקפים בו גילויים מעולמות עליונים. אלו שתי אופנים לקבלת פני שכינה.
