פרק חלק דף צד עב אחרי הדברים והאמת – כיון שנפל גיד עובדי כוכבים מיד נטהר

ולכן הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור. וכתיב וחלף ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע. אלא מאי טעמא איעניש? – נביא אעשרת השבטים איתנבי, איהו יהיב דעתיה על כולה ירושלים. בא נביא ואמר ליה: כי לא מועף לאשר מוצק לה. אמר רבי אלעזר בר ברכיה: אין נמסר עם עייף בתורה ביד מי המציק לו.

מאי כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים, לא כראשונים שהקלו מעליהם עול תורה, אולם אחרונים שהכבידו עליהן עול תורה – וראויין הללו לעשות להם נס כעוברי הים וכדורכי הירדן. אם חוזר בו – מוטב, ואם לאו – אני אעשה לו גליל בגוים.

אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב מלך אשור ויבא ביהודה ויחן על הערים הבצרות ויאמר לבקעם אליו, האי רישנא להאי פרדשנא! אחרי הדברים והאמת (אחר מאי) מאי אחר? אמר רבינא: לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע, ואמר: אי אמינא ליה לחזקיה מייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידך – השתא אמר לא הוא בעינא ולא ביעתותיה בעינא, מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע: דמייתינא ליה, שנאמר נשבע ה' צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום לשבר אשור בארצי ועל הרי אבוסנו וסר מעליהם עלו וסבלו מעל שכמו יסור. אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא יבא סנחריב וסיעתו ויעשה אבוס לחזקיהו ולסיעתו.

קפיצה היא מעבר ממדרגה למדרגה בלי ההדרגה הנדרשת. כאן בו"ע קופץ ונשבע. הוא עושה נס מחוץ למהלך הרגיל.

הקב"ה רצה להביא את אשור לארץ ישראל כדי שימותו ואז יתגלה שלחזקיהו וסיעתו יש צורת אדם נעלית מעל כל בני האדם[1]. אדם שלם יכול להתגלות רק במקום המיוחד לעבודה. לכן תיקון צורת אדם צריך להיעשות קודם כל בארץ ישראל, כמו אדה"ר שהיה בארץ ישראל.

צורת האדם מישראל נעלית מצורת אדם בעלמא, כמבואר בכוזרי שיש בבריאה חמש מעלות: דומם – צומח – חי – מדבר – ישראל. ובזמן שצורת אדם מישראל מתגלה, האדם הפשוט מסתלק.

חזקיהו פחד ממהלך זה כי בשביל להעלות את צורת אדם שבו מעל כל בני האדם צריך להיות אדם שלם ממש, בלי שום חסרון. לכן אם הקב"ה היה שואל אותו הוא היה אומר: לא הוא ולא ביעתותיה בעינא. אך הקב"ה קופץ ונשבע שהוא יעשה את זאת גם בלי הסכמתו.

יש כאן נקודה הצריכה ביאור. מדוע לכתחילה הקב"ה רוצה לגלות לחזקיהו את תכניתו להביא את מלך אשור, אמנם בעמוס כתוב: 'כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים', אולם חזקיהו לא היה נביא.

נראה לומר שכיון בזמן זה צריכה להתגלות בחזקיהו מדרגת משיח, לא שייך שאדם יהיה משיח בפועל ממש בלא ידיעתו. משיח צריך לדעת שהוא משיח. צריך שתהיה סיבה מיוחדת לא להודיע לו שהוא משיח. לכן לכתחילה היה צריך להודיע לו שתהיה מלחמה נגדו והקב"ה ישבור את סנחריב.

אלא שאם חזקיהו אינו רוצה, הקב"ה אינו מתחשב ברצונו כי הדברים הללו הם 'אמת' (אחרי הדברים והאמת גו'). אמת היא דבר שמתקיים כבר במחשבה, לא כשהוא יוצא לפועל בלבד. כפי שאנו אומרים: 'פועל אמת שפעולתו אמת'. עוד לפני הפעולה הדבר הוא אמת. הבאת סנחריב לירושלים היא אמת כי כך זה צריך להיות לפי התכניות שבינו לבין עצמו של הקב"ה. זה המובן של שבועה אצל הבוי"ת, רצון עליון ושרשי שחייב להתגלות. יש כאן נקודה של אמת בבריאה שצריכה עכשיו לצאת לפועל,

והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך וחבל על מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.

הלשון 'בדקו כו' ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה כו" מקיף את כל הקומה, אבא ואמא, זו"נ. הוא בא לבטא שכל קומת האדם, כל כלל ישראל, היתה שקועה בתוך תורה. אצל פקח בן רמליהו ראינו מציאות שאדם טובע בתוך התאוות ואצל חזקיהו זה לעומת זה, כל החיות של כלל ישראל בתוך תורה. אין חיים בלי תורה, נעיצת החרב מבטאת את העובדה שאין חיים ללא עול תורה.

ועל אותו הדור הוא אומר והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו' ואומר והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה – שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה. אף על פי שאלף גפן באלף כסף – לשמיר ולשית יהיה.

אותו דור זכה להינצל מסנחריב משום שהם הזניחו גם דברים יקרים, אלף גפן באלף כסף, כדי לעסוק בתורה. כאן מבואר שמעלת התורה נמדדת אצל כל אדם, לפי מה שהוא יכל לעשות אילולי למד, וכשאדם מוותר על דברים יקרים כדי ללמוד תורה ערך התורה שלו עולה.

ואסף שללכם אסף החסיל, אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם. אמרו לו: לבזוז או לחלוק? אמר להם: כאסף החסיל, מה אסף החסיל – כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם – כל אחד ואחד לעצמו.

כשם שביציאת מצרים כלל ישראל בזזו את רכושם של המצרים, כך בניצחון על סנחריב, הם שללו את כל הרכוש של מחנהו. גלות מצרים הביאה לידי כך שהיו חלקים של כלל ישראל בתוך מצרים, ובביזת מצרים החזירו את החלקים הללו לקדושה. גם משיח צריך לתקן את כל החלקים שנפלו בתוך הטומאה ולכן הוא צריך לקחת גם את כל הרכוש.

אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו! – אמר להם: כמשק גבים שקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה – אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים מיד טיהר, (כדרב פפא דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון).

בתוך רכושו של סנחריב היו גם דברים שהוא בזז מהקדושה, ממון של עשרת השבטים, וחזקיהו צריך לקחת גם אותם. ממונם של עשרת השבטים צריך להיכנס לרשותו של חזקיהו, כדי לנקות את הפגם של עשרת השבטים שלא רצו לקבל עליהם עול תורה. בגלות, כלל ישראל נופלים ביד הטומאה והם צריכים משיח שיתקן אותם.

הקבלת הגמ' בין סנחריב לגבים צריכה ביאור, הלא הגבים מעלים את האדם מטומאה. יש לאדם טומאה, חסרון, ועל ידי הגבים הוא יכול לעלות מתוך החיסרון, לטבול וליטהר. אולם לכסף של עשרת השבטים אין חסרון, מדוע הוא צריך טהרה ואיך סנחריב מטהר אותו.

נראה שמובנה של הטהרה הוא כזה: רכוש הוא הרחבה של האדם עצמו. הוא 'מעמידו על רגליו' (פסחים קיט. – סנהדרין קי.). הרכוש מקבל במשך הזמן גם את צורתו של בעליו. אפשר לדעת מי מתגורר בבית על ידי עיון בכתלים ובכלי הבית. כדי שיהיה מותר לי לקחת את הכסף של חברי, שיש בו את צורתו של חברי, צריך שהוא יעבור אצל עכו"ם. אז הוא מאבד את הצורה של בעליו הראשון ואני יכול להחיל עליו צורה אחרת. (רק אצל יהודי יש מושג של 'ממונו חביב עליו מגופו', או: 'תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך'. כשהכסף אצל גוי אין לו צורה, כי לגוי אין כח להחיל את צורתו על הכסף. לכן גזל הגוי מותר.)

[1] כך נבין את הנאמר בפרשת משפטים: 'לא אגרשנו מפניך בשעה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה'. צריך להרוג את שבע אומות, אולם אם הם ימותו לפני שכלל ישראל נכנסים, יתגלה רק שכלל ישראל נעלים מחיות השדה. לכן הם נשארים בארץ ומתכלים רק כשכלל ישראל מופיעים, אז מתגלה שכלל ישראל נעלים מעל אומות העולם.