ותחת כבדו [יקד] יקד כיקוד אש אמר רבי יוחנן: תחת כבודו – ולא כבודו ממש. כי הא דרבי יוחנן קרי ליה למאני – מכבדותי. רבי אלעזר אמר: תחת כבודו ממש, כשריפת בני אהרן, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים – אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
ודאי שאין כוונת הגמ' לומר שלחילותיו של סנחריב היתה מדרגה של בני אהרן. נשמתם של בני אהרן נמשכה למקורה העליון ולא רצתה להישאר בתוך הגוף. זו מעין מיתת נשיקה. מיתה של אנשים גדולים. ואילו לחיילי סנחריב הקב"ה הוציא את הנשמה כפי שדניאל הוציא את השם מפיו של הצלם, להוציא בלעו מפיו. הגמ' רק מדמה את המקרה בחיצוניותו, יש אופן של מיתה שנעשה על ידי פעולה בחיצוניות, בגוף, כמו בדבר וחרב המתקיפים את החיצוניות, ויש אופן של מיתה שנעשית על ידי פעולה בפנימיות. כפי שרואים אצל בני אהרן שאפשר למות על ידי שליפת הנשמה מתוך הגוף, כך גם חיילי סנחריב מתו על ידי עקירת הפנימיות שלהם[1].)
יתכן שמיתה כזו היא זכות מסויימת. ראינו לעיל שלסנחריב היתה שייכות לקדושה בגלל שהוא כיבד את ארץ ישראל. שמו העליון של סנחריב מקושר לארץ ישראל, לכן אע"פ שכל מחנהו נהרג אולם ההופעה שלהם, החיצוניות שלהם נשארה. הקב"ה רוצה לבער את הרע בלבד, אך להשאיר את החלק שיש לו אחיזה בקדושה. לגוף שלהם היתה אחיזה בקדושה, ואותה לא מבערים, אלא מחזירים לקדושה.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב עתה המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחיתו. ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה, מאי היא? דשמע לנביא דקאמר יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו. אמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר: חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדבר להון בנייח, כמי שילוחא דנגדין בנייח, ואיתרעיאו ברצין ובר רמליה.
כל הסוגיא עכשיו באה לבאר מדוע סנחריב יכול להתגבר על ישראל.
הפסוק מספר שכלל ישראל מאסו במלכות בית דוד ורצו להמליך תחתיו את פקח בן רמליהו. והנביא אומר שזה לא יקום ולא יהיה, אלא קנאת ה' צבאות תעשה זאת, מידת הדין תתעורר ותסכל את המזימה. זו הסיבה שסנחריב התגבר וניצח את עשרת השבטים. הם אינם רוצים את מלכות בית דוד, לכן יש לסנחריב יד בהם. אולם בחזקיהו וסיעתו הוא אינו יכול לשלוט כי הם עם מלכות בית דוד.
מלכות בית דוד מנהיגה את כלל ישראל בנחת כמי השילוח. היא מתנהלת באופן שמגדל אותם צעד אחרי צעד, לא בבת אחת. מגלגלים גלגולים לאט לאט, עוברים שלבים שנראים לא כל כך טובים, עד שמגיעים לתכלית, כי מלכי בית דוד רוצים שהתכלית תגיע לפי ההתאמה של כלי הקיבול. אולם עשרת השבטים מאסו במלכות בית דוד ורצו להמליך את רצין ובן רמליהו שהציעו להנהיג את כלל ישראל אל התכלית בצורה מהירה וחדה. לא בצורה של צמיחה וגדילה פנימית. פקח בן רמליהו מכונה: 'בן טבאל', מלשון 'טוב לנו', הוא רוצה להגיע ישירות אל התכלית, אל הדבר הטוב לנו. (נוכל לקחת ציור לזה מלימוד התורה. מלכות בית דוד דומה למי שמגיעים אל עומק הסוגיא על ידי עמל ויגיעה, על ידי קשירה של חבל בחבל ונימא בנימא, ופקח בן רמליהו לאותם המגיעים אליה בבת אחת על ידי גאונות וברק שכלי.)
העובדא ש'אלמלא תרגומא דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר' מלמדת שיש כאן דבר כל כך נסתר, שהתורה עצמה אמרה אותו בלשון לא מובנת ורק התרגום מגלה אותו. גם כשאנו קורים את הפסוקים הללו בהפטרה אנו מכסים את הענין ואומרים 'ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל'. ואז מדלגים למקום אחר לפסוק: 'כי ילד יולד לנו וגו".
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך. מארת ה' בבית רשע – זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. ונוה צדיקים יברך – זה חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה.
זה המשך של המאיסה במלכות בית דוד. הם רצו את המלך הטובע בתאוות האכילה, בדבר שאפשר להרגיש במוחש שהוא טוב. כמו כלל ישראל במדבר שמאסו במן ובקשו שליו שאפשר לחוש שהוא טוב.
פקח בן רמליהו היה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. קינוח סעודה הוא סוף הסעודה, וארבעים סאה הם שיעור טבילה, כל גופו עולה בהם. הוא סיים את הסעודה כשהוא טבוע בארבעים סאה שמקיפים את כל גופו של אדם בתאוות עולם הזה. העיסוק שלו עם העולם הזה לא נעשה מתוך רצון להתנתק מהגשמיות אלא עם שאיפה להישאר בתוכה עוד ועוד.
רש"י מפרש שהמארה של פקח בן רמליהו היתה שהוא לא היה שבע מכל מה שאכל. כמבואר בפסוק: 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר.' (משלי כה). שביעה היא מלשון המספר 'שבע' הכולל את כל המדרגות. הרגשת שובע אינה ההרגשה הפשוטה שכבר אין כבר צורך לאכול, אלא כלשון הפסוק 'נשבעה בטוב ביתך'. היא הרגשה של מילוי וחיזוק הקשר לעליון, כהרגשתו של תלמיד אחרי שיעור נפלא מרבו או כמו הרגשה של אשה המסופקת ושמחה בבעלה.
פקח בן רמליהו שלא קיבל עליו עול תורה הוא רשע שאין לו אפשרות לשבוע מהאוכל, וחזקיהו שקיבל עול תורה הוא צדיק השבע מהמעט שהוא אוכל. אדם המקבל על עצמו עול תורה יכול לשבוע מהעולם, כי יש בעולם מימד עליון שממלא אותו, ואילו אדם השוקע בתוך תאוותיו אינו יכול לשבוע מהעולם כמאמרם ז"ל: וגם הנפש לא תמלא כו'[2].
הפרש נוסף מתבאר כאן בין חזקיהו המלך ובין פקח בן רמליהו. חזקיה אכל מן הצומח ופקח בן רמליהו אכל מן החי. אכילה מן החי עלולה לקלקל את האדם, כי החי דומה במקצת לאדם ואכילתו עלולה להדביק את האדם בחסרונותיו. משא"כ הצומח שאין שום התאמה בינו ובין האדם ולכן אין חשש באכילתו. לכן מותר לאכול את כל הצומח ואילו בחי יש הרבה הגבלות. (כתוב בספרים הק' שיותר קשה להעלות ניצוצות של בעלי חיים. אם אדם אינו מתרומם מעל הבהמה, הרי שבמקום שהוא יתקן אותה היא מדביקה אותו בחסרונות שלה.)
[1] כיוצא בזה מצינו בשבעה עממין שהקב"ה הרג אותם על ידי צרעה שעיוורה את עיניהם. שורייקי דעינא בליבא תליא. נחש הורג על ידי הטלת ארס בחיצוניות, ואילו צרעה נכנסת ישירות לפנימיות. היא לוקחת להם את הפנימיות.
[2] מענין לענין באותו ענין נבאר גם את מה שיעקב אבינו אומר לעשיו: 'יש לי כל'. כל ושביעה אחוזים זה בזה, הם יסוד ומלכות. עיי' ב'שערי אורה' שביאר שיעקב אמר לעשיו: גם אחרי המתנות שאני נותן לך לא חסר לי שום דבר. אין כאן התגרות סתם, אלא ענין עמוק. יעקב אומר לעשיו: אני יכול לתת לך, לכח הרע, מתנה רק מדברים שנשאר לי מהם, בכח הקדושה, גם אחרי הנתינה, כי רק אז הנתינה לא תגרום לי להיות תלוי בך. (נבאר יותר את הענין על ידי דוגמא מעבודתנו האישית: אם אדם זקוק לשמוע מוזיקה והיא מספקת לו הנאה שאין לו מקור אחר לקבל אותה, זה דבר מסוכן, אולם אם יש לו מקור להנאה כזו גם בקדושה, רק שלפעמים הוא מבקש את ההנאה משמיעת מוזיקה כי בקדושה לוקח יותר זמן ויותר מאמץ להגיע לאותה הנאה, עדיין הוא אינו תלוי בטומאה, ואז הוא לא צריך לפחד מצורך זה כ"כ.)
