יציאת מצרים – זריזות – מעשים ותוצאות
במעלת הזריזות מתהדרים המלאכים. וכך כותב ה"מסילת ישרים" במידת הזריזות (פרק ו'): "תראה שהמלאכים נשתבחו במידה הטובה הזאת, שנאמר בהם 'גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.'"
פסוק זה הוא כידוע היסוד של "נעשה ונשמע" – המעלה הנפשית בה נשתבחה כנסת ישראל.
וכך, משיוך הרמח"ל את הפסוק "גיבורי כח" וכו' למידת הזריזות, אנו למדים כי יסוד המעלה הנפשית של "נעשה ונשמע" הוא מידת הזריזות.
בהמשך דבריו כותב הרמח"ל (פרק ז') – "שאחר ההתלהבות מהמעשים החיצוניים תימשך התלהבות פנימית".
נתבונן בשייכות של "נעשה ונשמע" למידת הזריזות, ומה היחס של הפעולות החיצוניות המעוררות ומדייקות את התנועה הפנימית.
ישנם בעלי מלאכה שהעבודה האיטית והדייקנית היא ההצלחה של עבודתם. נתבונן לדוגמא בשען, הוא עובד על מנגנון זעיר בדייקנות ובאיטיות, תנועותיו עדינות וקצרות, הוא יודע שאם לא יעבוד בצורה זו הוא יפגע בשעון שתחת ידיו ויקלקל אותו. כמו כן סופר סת"ם, צורת עבודת הקודש שלו תהיה מאד מרוכזת ואיטית, רק כך הוא יגיע לתוצאה של כתיבה יפה ומהודרת.
נחשוב על אותם בעלי מלאכה, כיצד הם יכולים לקיים את מידת הזריזות בתוך עבודתם? הרי כל עבודתם בנויה על תנועות מדודות ומאד מחושבות.
התשובה לכך עוברת דרך הבחנה בין בעל מלאכה, מקצוען בתחומו, לבעל מלאכה חובבן. את החובבן נראה עושה פעולות רבות, חלקן טעויות וחלקן תיקוני אותן טעויות. הוא מסוגל לעשות פעולות רבות וניסיונות כושלים עד שישלים את משימתו.
לעומתו, בעל מלאכה מקצוען, יעשה פעולות מקדימות כמו הבנת השטח, מדידות, התאמת חומרים וכלי עבודה נכונים. ורק לאחר שהכין את כל אלו, פעולה אחת, קצרה ומדויקת, משיגה לו את מטרתו.
נתבונן: מי היה זריז יותר? זה שעשה מיד פעולות עבודה רבות או זה שהתחיל בעבודה מקדימה ורק לאחר מכן, בזמן אמת, תנועה אחת שלו השיגה לו את המטרה?
המקצוען ייחשב זריז יותר, הוא הגיע למטרתו במהירות ובדייקנות. אך נשים לב כי הוא עשה פחות פעולות ממקבילו החובבן, זה שעשה פעולות עבודה רבות במהירות ובפזיזות.
מה באמת יסוד ההבדל ביניהם?
החובבן ראה רק את התכלית לנגד עיניו ולכן מיד חתר להגיע אליה והתחיל במלאכתו. באופן כזה הוא כמובן עשה פעולות רבות ומהירות שאף גררו טעויות רבות.
לעומתו, המקצוען אינו מתמקד רק בתוצאה, הוא נותן מקום ומשקל להכנה ולזמן שלפני השגת התוצאה – המדידה, בדיקת החומרים והתאמתם. כל אלו חשובים עבורו לא פחות מהתוצאה, באופן זה שהדרך וההכנה היו חשובים לעצמם, והתוצאה תגיע לאחר פעולה קצרה ומדויקת.
וכך לשאלתנו הראשונה, כיצד מתבטאת הזריזות אצל השען או סופר הסת"ם. התשובה היא שזריזות אינה פעולות מהירות. זריזות היא נתינת המשקל והחשיבות לדברים שבדרך. לכך שכל תנועה ועשייה חשובות עוד קודם שאנו רואים תוצאה.
אלו דברי ה"מסילת ישרים" על המעשים החיצוניים שמושכים את ההתלהבות הפנימית. המעשים החיצוניים אלו הדברים שבדרך, ורק על ידי נתינת מקום וחשיבות הם מגיעים לפנימיות שזו התכלית והתוצאה הנרצית.
כל פרט ועשייה בעבודת ה' הם למעלה מדעתנו, וכך אף בלימוד תורה עלינו להתייחס לכל פרט ופרט בחשיבות ובנתינת מקום אף בלא להבין את התוצאה והמשמעות הסופית. רק באופן זה נצליח להגיע למשמעות הגדולה שלמעלה מהשגתנו הראשונה. הרוחניות כמו הגשמיות, אם לא נשים לב לכל פרט ונקדיש לו חשיבות משלו, לא נוכל לבנות את הבניין כראוי.
המלאכים אינם יודעים מה התוכנית הסופית ומה התכלית. משום כך הם משתבחים בעשייה דווקא, בלא תפיסת משמעות התוצאה הסופית.
"גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". העשייה היא לב העניין, כשרק לאחר העשייה מופיעה המשמעות שהיא 'לשמוע בקול דברו'.
זהו סוד 'נעשה ונשמע' של עם ישראל. הם יעשו את הפרטים גם לפני שיידעו מה התוצאה שלהם. הם זריזים בעשייה במובן שהם מחשיבים את העשייה ואת הציווי עליה גם כשהם לא מבינים מה בדיוק התוצאה. ההבנה שלהם הינה שהתוצאה מופיעה ונבנית רק כאשר ישנו יחס נכון למעשים שבדרך.
זריזות זו היא מה שעמדה ביסוד היות ישראל לעם – ביציאת מצרים. הם נצטוו על הקרבן ונתינת הדם על המשקוף. ישנם פרטים ודקדוקים רבים במצווה זו, ועם ישראל התמסר ועשה הכל כהלכתו וכמצוותו. הם עדיין לא ידעו מה יביאו אותם מעשים – כנפי נשרים, עמוד האש, קריעת ים סוף וכו'. הם התמסרו למעשה המצווה עצמו. זהו כוחם.
גם כשהובטחו על גילוי ה' ודיבור עימם, הם לא ידעו והבינו כיצד ייראה גילוי זה, ובכל אופן עשו את המעשים עצמם – שהצטוו כדרך לשלמות ולגילוי.
וכמו במצוות שבין אדם למקום – כך גם במצוות שבין אדם לחברו, על האדם לעשות חסד עם רעהו מחמת הצורך ולא לשם מטרה.
אדם שרואה שחברו נתון בקושי, מסייע לו ונושא איתו בעולו, אך אל לו לתכנן מה חברו יעשה עם אותה עזרה אותה הגיש לו ואיך הוא ינצל אותה. מחשבה כזו רק תביא לאכזבה במקרה הכישלון או לגאווה במקרה הצלחה. זו אינה גישה יהודית, כאמור – "עושי דברו לשמוע בקול דברו".
בגישה זו ישנו דבר נוסף חשוב. כשאדם מתנהל מתוך נתינת משקל למעשים קודם התוצאה, הוא מסוגל להיות מופתע, משום שהמעשים אינם נגזרים מהתוצאה וכך הכל ידוע מראש, אלא התוצאה נגזרת מהמעשים וכך היא תמיד מפתיעה את העושה. גם ב'בין אדם לחברו' לפתע ישנו מפגש חדש עם האחר ועם הזולת.
היכולת להיות מופתע הוא יסוד התורה.
התורה היא שעשועים של הבורא. אי אפשר להשתעשע בלא שמשהו מסוגל להפתיע אותנו. זה היסוד של שעשועים גם עם ילדים – ההפתעה שלנו מהתגובה שלהם היא הדבר שגורם לשעשוע.
לעיתים אנו משקיעים אנרגיות רבות על מנת שלא נופתע. אנו עונים לשאלות מהר מדי ובכך אנו הודפים את השאלה כדי להישאר בעמדתנו ולא להיות מופתעים.
זריזות זו הייתה היסוד ונקודת המוצא ממנה יצאו עם ישראל ממצרים.
וכך מסיים הרמב"ם את סדר ההגדה שלו במילים: "בבהילו יצאו ממצרים", כשהתרגום אינו 'מהירות', אלא שימת לב והשקעה נכונה בכל פרט ופרט במעשים שבדרך.
ומפסח אנו ממשיכים לספירת העומר לקראת מתן תורה.
בספירת העומר ישנה התמקדות בספירת הימים ובעבודה שבדרך. כל יום חשוב לעבודה שיש בו, וכמו עם ישראל שהתקדמו יום אחר יום והתכוננו למתן תורה אף שלא היה להם שמץ של דמיון כיצד הקב"ה מדבר עם בני אנוש ונותן להם את תורתו, וכך, כשהוא התגלה, הייתה בכך האיכות של ההפתעה, של ההתחדשות.
בחיפזון יצאנו ממצרים.
