מציאות של תורה בעקבות פטירתו של ר' נתן צבי פינקל זצ"ל

מציאות של תורה בעקבות פטירתו של ר' נתן צבי פינקל זצ"ל

מציאות של תורה

עדיין תחת הרושם של פטירתו של רה"י ר' נתן צבי פינקל זצוק"ל.

חשוב להבין, בהקשר של אנשים גדולים, מה הם בהווייתם פועלים בנו. בהקשר זה ראוי להביא את דברי ר' דניאל מובשוביץ שהיה חתנו של ר' נחום זאב, בנו של הסבא מקלם.

כשהספיד ר' דניאל את חותנו הזכיר את מה שאמר חותנו על אביו, הסבא מקלם. וכך אמר חותנו – "אנחנו נוכל לספר לדורות הבאים כי ראינו אדם". וכך המשיך ר' דניאל – "אנחנו כבר לא יכולים לומר את זה, אבל אנו ראינו מישהו שכל חייו שאף להיות בן אדם".

כמובן שזו מעלה לראות את העובדה שלא מספידים את כולם באופן שווה, ומה שנאמר על הסבא לא יכול להיאמר על בנו.

אך לגופם של דברים, מה שעלה מדבריהם הוא כי ישנה מעלה לראות אדם, ציור של מעלה מסוימת – לא כדי לחקות אותו אלא לראות אדם כזה במעלתו.

אצל ר' נתן צבי היה מחזה מיוחד, התורה חייתה אותו ממש. בדרך כלל אנו לא רואים בחוש כי הרוחניות והתורה מחיות את האדם. אנו נאמין שזה כך, נאמין שהתורה הינה תורת חיים וכי היא מעניקה חיות לאדם, אבל אצל ר' נתן צבי הדבר היה נראה בחוש, כי מהגוף הוא לא יכל לשאוב חיים, רק מהרוח. והיא אכן חייתה אותו.

אצלנו ניתן לטעות ולראות כי הגוף נותן חיים לאדם, אך אצל ר' נתן צבי, אם הוא היה תלוי בגוף הוא כבר לא היה איתנו לפני זמן רב.

אנחנו נוכל לספר לדורות הבאים כי ראינו שהתורה יכולה להחיות אדם כפשוטו.

ר' אריה לוין כתב ביוגרפיה על 'בעל הלשם'. בתוך דבריו הוא מספר כי דיבר עימו על ר' ישראל וכי הוא אמר לו שלדעתו לר' ישראל לא הייתה שיטה מסוימת לומר לאנשים 'לכו בה', אך מעומק הרגשתו ומרוב פחדו מהדר גאון ה', הוא היה נמצא תמיד במדרגה של התפעמות תמידית.

מי שבא במגע עם ר' נתן צבי, חש משהו מעין זה. הנקודה המופלאה אצלו לא הייתה דרך מסוימת או מיוחדת, איזו הברקה מסוימת בלימוד. היה בו את עצם הרוחניות עצמה, היא זו שחייתה אותו.

ומה היא רוחניות? כפי שאומר ר' ישראל – "כל חי מרגיש". זו הייתה התחושה אצל ר' נתן צבי, כל דיבוריו היו על "יקרה היא מפנינים ומתוקה מנופת צופים". משפט פשוט, שכל אחד אחר שיאמר ויחזור עליו, לא ייצור בדבריו כל רושם, אך כשר' נתן צבי חזר ואמר אותו, הדברים היו מלאי חיות. הסיבה היא משום שהדברים נאמרו מתוך חיות אמיתית שלו.

וכך, כל מי ששמע את ר' נתן צבי חוזר על משפטים אלו, יכול הוא עצמו לומר ולדרוש אותם בלא להיות 'שקרן'. הוא ראה מישהו שאומר אותם במלוא החיות והמשמעות.

התורה היא מציאות

כך הדברים נחווים כשהתורה היא מציאות. בלי דרך מסוימת, בלי ברק דווקא, אלא מציאות, כפי שהיא. כמו שאצל ר' ישראל הייתה יראת השמים מציאות – כפי שאמר בעל הלשם: 'גם תלמידיו לא נשתוו בדרך אחת, אלא אבן טובה הייתה תלויה לו על צווארו וכל אחד היה מתרפא בה'. זו מעלה של רוחניות בחוש. זו רוחניות שאינה יוצרת שיטה מכיוון שהיא לא תלויה בשום דבר, לא בעמקות ולא בכל דרך אחרת. אצל כל אדם מציאות זו התלבשה באופן אחר בחיים. חיים לא זקוקים לשיטה ולדרך. 

אצל ר' נתן צבי מציאות זו התבטאה בריבוי תלמידים, ואצל אחרים הדבר מתבטא באופן אחר. מאותו מקור יוצאים דברים שונים לגמרי. 

נתבונן מה המשמעות לגבינו כשתורה היא מציאות, בשונה מכל חכמה אחרת. על נקודה זו עלינו לתת את הלב.

תורה מעבר לאמת

תורה היא מציאות מעבר לשכל האדם. המשמעות של הדברים היא כי מציאות התורה אינה תלויה באמת של הדברים. התורה היא תורה בין אם הדברים אמיתיים ובין אם לא, בין אם הם נכונים ובין אם לא. בעת ויכוח ומחלוקת, גם כשאדם סובר כי הוא צודק ורעהו טועה, עדיין דברי רעהו תורה הם. כי התורה לא תלויה בהיותה נכונה.

זוהי נקודה שלעיתים אנו שוגים בתפיסתה.

וכך אנו מוצאים את דברי הרמב"ן בהקדמתו על  המלחמות: "ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות ניצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך. ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להיכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן. כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה".

הרמב"ן מקדים ואומר כי אין הוא מתיימר להוכיח באופן מוחלט את צדקת דבריו מול בעל המאור, וכי הוא מודע לכך שאין ראיות חתוכות לכאן ולכאן, ובכל זאת הוא אוחז בדעתו מול דעת בעל המאור. 

הוא מחלק בין חכמת הטבע, שבה החכמה נשענת על ראיות חתוכות ואין בה מקום לשתי דעות, בשונה מחכמת התורה שבה שתי דעות סותרות יכולות להיות שתיהן אמת. אי אפשר להוכיח לחלוטין מכיוון שאין בכך צורך.

כך אנו מוצאים במחלוקת בית שמאי ובית הלל, במחלוקת הידועה על צרת ערווה. בית שמאי סוברים כי זו מצווה בעוד בית הלל סוברים שהיא אסורה וכי במקרה זה בניהם ממזרים. מצופה היה שדברי בית שמאי ייחשבו כטעות וכסילוף התורה, אך לא כך, אנו מוצאים כי לא רק שחזרו בית הלל על דברי בית שמאי, הם אף הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. הם סברו הפוך מבית שמאי ואף על פי כן דברי בית שמאי נשארו תורה גם אצל בית הלל.

זהו היסוד של התורה, וזוהי מעלתה – היותה תורה אינה תלוי באמיתותה.

כיצד ללמוד תורה שאינה צריכה אמת  

אם כך היא התורה, עלינו לברר כיצד התורה נלמדת אם אין היא צריכה להיות אמת, איך תתברר אם אין שום תנאי ואמת מידה?

על מנת ללמוד עלינו להשתמש בשכל. כשבשכל ישנן שתי תכונות המשלימות זו את זו.

וכך אומר ר' ישראל (מכתב ו'), כי התורה צריכה להילמד מתוך עמידה על דעת הלומד בתקיפות הדעת, רק כך האדם יכול לברר מקחו בתורה. 

מאידך כותב ר' ישראל (מכתב כ"ט), כי הלומד צריך לשחרר את מחשבתו ולשוטט בכל מיני צדדים ואפשרויות ביחס לפירוש התורה, עליו לבחון צדדים שונים ולהשתעשע בלימוד. לדברי ר' ישראל, השכל האמיתי אינו בנוי  מכח כך שחושב על הדברים בצורה מוגדרת ואמיתית. הוא צריך לראות בו זמנית צדדים שונים בפירוש הדבר.

אלו שתי בחינות במחשבת השכל, המשלימות זו את זו. תחילת הלימוד צריך להיות מתוך בחינה ובירור דעת בלומד באופן תקיף וחזק, כשבהמשך על הלומד לשחרר את מחשבתו לכיוונים שונים ואל לו להיצמד לחיפוש אחר האופן האחד, מכיוון שהאמת שבתורה לא נמצאת במקום האחד והמוגדר.

מכתב כ"ט נסוב סביב הלימוד באופן אמיתי, ושם ר' ישראל מברר את מקחו בצורת הלימוד באופן משוחרר. כך שלימוד כזה, לדעתו, לא רק שאינו סותר לאמת, אלא הוא אף פועל יוצא של אמיתות התורה.

אמת אינה הכרעה

אנו טועים לחשוב כי הכרעה בין שתי שיטות היא בירור האמת בתורה. אך אין הדברים כך, התורה היא מציאות ולכך היא אינה צריכה להיות אמת אחת. אמת היא משהו אחר, היא אינה הכרעה בין שני צדדים. האמת מתעצמת דווקא מריבוי הצדדים, כדברי ר' ישראל. 

והאמת היא כדברי הגמרא (יומא ס"ט), בה היא מביאה כי ירמיהו ודניאל לא הזכירו בתפילה "הקל הגדול, הגיבור והנורא", משום שמידות אלו לא נראו במציאות חייהם. אך אנשי כנסת הגדולה שבו ואמרו שבחים אלו. ומנמקת הגמרא: 'מתוך שידעו כי הוא אמיתי לפיכך לא כיזבו בו'. 

מהו אמיתי? היינו חושבים כי לקב"ה ניתן לייחס את האמת האבסולוטית, זו שלא נמדדת בשום דבר, אך רש"י מבאר – "שמסכים על האמת", אנו מבינים כי הסכמה היא תנועת נפש שבאה אחר הצדדים השונים העולים, אחר שהנפש שוטטה במרחבי 'הנאה והיפה'. במציאות זו של תורה ישנה הסכמה אשר אינה הכרעה כי אם הסכמה.

זוהי האמת, הסכמה לצד מסוים. הכרעה לעומת זאת שייכת לפסיקת הלכה, אך אין זה נוגע ל'אמת'.

בדברי ה'נפש החיים' (ש"ד פ"ו) אנו מוצאים ניסוח לחלוקה זו. לדבריו, מי שלומד הלכה דבוק ברצונו של בורא העולם, בעוד מי שעסוק ב'אגדתא' דבוק בדיבורו של הקב"ה. באגדתא אין הכרעה ולכך הדבקות היא בדיבורו של הקב"ה, זה גילוי תורה וזו אמת התורה. לעומת זאת, עיסוק בהלכה זהו עיסוק ברצונו של הבורא, בהכרעה שלו וברצונו את צד זה על פני צד זה. הכרעה שונה מהאמת של התורה.

אנו נוטים לבלבל בין הדברים ואנו מייחסים הכרעה לאמת של התורה. כשהנכון הוא שהעדפת צד אחד הוא הסכמה ואינו הכרעה. 

ר' ישראל (במכתב ל') מגדיר את האמת כ'מה שמסובב והולך למישר לרגלי סיבתו'. כשהדבר יוצא באופן ישר ממקור הדברים זו היא אמת. גם דברי בית שמאי וכמו כן דברי בית הלל, שניהם יצאו ישר מהמקור. משום כך שניהם היו אמת. גם כשבסופו של דבר הוכרעה ההלכה כדברי בית הלל. דברי שניהם אמת כי שניהם הגיעו בצורה ישרה ממקור התורה. שניהם מתאימים עם מציאות התורה.

חכמת התורה מול שאר חכמות

שונה היא חכמת התורה שהכל בה אמת, מחכמות אחרות שהאמת בהן בנויה על הנכונות ועל ראיות חותכות וברורות, כדברי הרמב"ן. הן צריכות ראיה של מופת מכיוון שאין להן מקור חיים של מציאות. הן בנויות אך ורק על נכונותן בשכל, אין להן נקודת יחס אחרת של מציאות מלבד השכל האנושי.

זו נקודה שעלינו להיזהר ולחזק בעצמנו, שלא לעשות את התורה כחכמות העולם. אל לנו להתייחס לאמיתה של תורה כפי ששאר חכמות נמדדות. עלינו להשכיל כי מציאות התורה גבוהה מהנכונות ומההסכמה שלנו כלפיה. כגון במקרה של מחלוקת.

זו הייתה מציאותו של ר' נתן צבי, חייו היו אחוזים בתורה כמציאות, כדבר ממנו ניתן למשוך דרכים שונות. 

ולדורות הבאים יכולים אנו לומר – 'ראינו תורה שהייתה מציאות', כפי שאמר ר' דניאל על חמיו.

אך גם אחר דברים אלו עלינו לזכור כי לימוד תורה צריך שיילמד על ידי האדם עם חשבון, תוך דין ודברים עם מקומות אחרים, אם האדם יסבור ויקבל כל צד העולה בפניו אין זה תחילת לימוד תורה ועמידה על דעתה. 

כך הייתה דרכו של ר' נחום בישיבה, אפשר היה לשאול ולעמת אותו בין שיעורים שונים במסכתות שונות, אם באחד אמר כך והדבר לא תאם את הדברים שעלו בשיעור האחר, הדבר הפריע לו ודרש ממנו תשובה וחשיבה מחודשת. 

אומנם לר' חיים שמואלביץ הייתה דרך אחרת, גם אם בשיעור זה אמר כך, בשיעור אחר הרשה לעצמו להוציא יסוד אחר. אך ישנו בסיס בו האדם צריך וחייב להיות ביקורתי כלפי מה שנכנס אליו וכלפי מה שהוא לומד בתורה. אומנם האדם לא צריך להכריע, אך עליו להיות תואם בלימודו. זהו בסיס בחתירה לאמת.

לסיום, צריך להזכיר את דברי ר' ישראל (מכתב כ"ט), שמותר לאדם לפסוק מתוך הגמרא גם בלא שיגיע האדם למדרגה של לימוד בצורה אמיתית. הסיבה היא כאמור, שהכרעה ואמת הן דברים שונים.

תורה זו מציאות ולא הכרעה, משום כך אל לאדם להיות מועק מכך שהוא לא למד ויודע הכל. אומנם בשביל הכרעה צריך הוא לדעת הכל, אך כל לימוד, ולו חלקי, יכול להיות לימוד של אמת.